סבתא שלי ברחה מהנאצים ושרדה, אבל את מדינת ישראל היא לא תשרוד

רבקה פרידמן, בת 88, ניצולת שואה, אלמנה וחולה. סבתא שלי. הגישה תביעה להכרה בנכות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בתחילת שנת 2010, כדי לקבל את מה שמגיע לה ע"פ חוק.
גררו אותה לוועדות רפואיות שם ישבה רועדת ומפוחדת מול הדוקטור, שתפקידו לחסוך כסף למדינה ולאשר את המעט שבמעט.אח"כ ביקשו אישור מהרופא האישי שלה בקופ"ח כללית. כך כתבה הרופאה: "סובלת מיתר לחץ דם, סוכרת, וכו'.. מזה כ-50 שנה.. נא להתייחס למחלות כקיימות משנת 1960 לפחות".לרשות לזכויות ניצולי השואה זה לא מספיק, "שלח לנו את התיק הרפואי שלה משנת 1950".
הלכתי לסניף קופ"ח כללית בנתניה שוב ושוב, שוחחתי עם המנהלת שאמרה שאין תיק רפואי מאז כי לא היו מחשבים והתיק בוער.
התקשרתי לארכיב הכללית. דיברתי עם המנהלת, שאמרה לי את אותו הדבר: "לא היו מחשבים אז, אין תיק רפואי משנות ה-50. הוא בוער. אין".
שלחתי עוד מכתב – שוב מהרופאה האישית שלה.
שלחתי עוד מכתב שמסביר- התיק בוער, אין תיק. לא שמרו 60 שנה, אבל יש לה רופאים ותיקים שנתנו סיכום כתוב על מחלותיה.
"זה לא מספיק- שלח את התיק הרפואי שלה".
"אבל אין לה תיק רפואי- הוא בוער".
שוב שלחתי מכתב, ועוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד.
דיברתי עם מרכז המידע שוב ושוב (ושוב ושוב).

אין תשובות, כבר כמעט שנתיים וחצי. אי אפשר לשוחח עם מנהלת התביעות, ולא עם מנהלת המרכז, ולא עם מנהלת הרשות. השארתי מספר רב של הודעות (ואני עדיין מחכה שיחזרו אלי).
מנהלת התביעות, עו"ד רוית ליברמן לא עונה ולא חוזרת אלי. אין לה זמן לסבתא שלי.
מנהלת הרשות הגב' עופרה רוט לא מתערבת. מנהלת מרכז המידע, הגב' טובה זלצר לא מתערבת. אין להם זמן לסבתא שלי.
היום, לאחר פניה נוספת מצידי, נאמר לי ששוב עלי לשלוח את אותו תיק רפואי שכאמור לא קיים.

נשברתי.
סבתא שלי ברחה מהנאצים ושרדה. אבל את מדינת ישראל היא לא תשרוד. מחכה כבר שנתיים וחצי לעזרה שמגיעה לה ע"פ כל דין מהמדינה שבנתה בידיה שלה.
סבתא שלי זקוקה לכסף הזה כדי לקנות בו אוכל ותרופות, כדי לשלם בו חשמל.
מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי שסבתי תמות לפני שיצטרכו לשלם לה את המעט שמגיע לה ע"פ החוק.

סבתא- סליחה שאני לא מצליח לעזור לך. אני באמת מתבייש.

הסבר פנייך לישראלי החוזר

התקבל במייל, מאת: חנה

אחי הגדול החליט לחזור ארצה לאחר שנים רבות בגולה.  הוא הגיע ארצה  במעמד של קטין חוזר (את סיפור הגעתו ארצה נשמור לאתר שיומצא עבור נפש בנפש).
לאחר כיומיים שהוא כאן (נחת ביום חמישי, ובסופ"ש משרדי הממשלה סגורים) ניגשנו להתחיל לטפל בבירוקרטיה. התחלנו ממשרד הפנים, הוצאת ת"ז, משום שבלי ת"ז אי אפשר לעשות כלום בארץ.

ניגשנו עם הת"ז לביטוח לאומי, הפקידה מסתכלת עליי, עליו ועל תעודת הזהות.
יש לך 2 ילדים? הוא עונה כן.
עוברת איתו על הפרטים בת"ז.
טוב, יש כאן בעייה, אתה חייב לנו 37000 ש"ח, עד שלא תשלם, אין מה לעשות.
אני : אבל הוא קטין חוזר, ויש את ההטבות כמו לא לשלם חובות לא קיימים, וגם אין תקופת המתנה של חצי שנה.
היא: לא יודעת, חכו פה.
כעבור חצי שעה היא  חוזרת, אין מה לעשות, צריך לשלם ואחר כך נסדר.
ניגשתי והוצאתי פתק חדש לנציג אחר.
נציג : יש לו 2 ילדים?
אני : כן.
נציג: טוב, אז ככה במערכת מופיעים לנו הילדים, אבל רשום שהם לא גרים עם האבא,
אני : איפה הם גרים?
נציג: אחד באילת והשני בנהריה.
אני : הם בני 4 ו 3, הם גרים עם אבא שלהם.
נציג: יש בעייה עם המערכת.
כעבור שעה ! של בדיקות וניסויים הוסר החוב, ואוחדו הילדים עם אביהם.
לאחר שבוע המתנה, ניגשנו לדואר להרשם לקופ"ח, כפי שהנחו אותנו בביטוח הלאומי.
דואר: אתם לא יכולים להרשם.
אני: למה?
דואר: יש לכם חוב של 84000 ש"ח.
אני : חסרת מילים.
שוב ביטוח לאומי : אין חוב.
אני : תוציא תדפיס.
הוא: לא יכול, אין אפשרות למסור מידע חסוי.
אני: אין קופ"ח!
הוא : כן, אני רואה שיש חוב של 67500 ש"ח.
אני: אם רק הסכומים היו יציבים, תסדרו את זה בבקשה. הילד צריך לראות רופא.
הוא: טופל.
לאחר 3 שבועות מתחילת התהליך, אכן נרשמנו לקופ"ח.
וזו רק סאגה אחת מול משרדי ממשלה שעברנו ב 4 שנים האחרונות.
ואני מרגישה ברת מזל שרק 3 שבועות.