"אתם מתארים לכם איך אפשר לחיות מ-700 ש"ח לחודש"- סיפורו של משה סילמן

משה סילמן כותב, 12:12, 18 במרץ 2012

 

אני רוצה לספר את הסיפור שלי.
היתה לי חברה למשלוחים עם משאיות כמו שיגור אקספרס, רק יותר קטן.
בשנת 2001 עם פרוץ האינתיפאדה, הביטוח לאומי בא בדרישה שאני חייב להם הפרשי שומה בסך 16,000 ש"ח לשנת 2000.

אם להסביר למי שלא עצמאי מה זה הפרשי שומה, אז כל שנה נדרש העצמאי לשלם מקדמות מס שנקבעות לפי שנת העסקים שלפני, כך שבשנת 2000 יודעים על הפרשים ב- 2002, ככה זה עובד.
בכל אופן קבלתי דרישה ל-16,000 ש"ח לשנת 2000, אלא מה? בשנת 2001 עם פרוץ האינתיפאדה מחזור עסקיי ירד והמשכתי לשלם מוקדמות גבוהות ששילמתי לפי השנים שהיו יחסית שנים טובות, לכן החוב שלי ירד מ-16,000 ש"ח ל-5000 ש"ח. רואי החשבון שלי הודיעו למל"ל על השינוי, המל"ל ביקש שומה, הרו"ח ביקשו חודש לסיום שומה, קיבלו, סיימו את השומה, מס הכנסה יצא לשביתה, רו"ח הודיעו למל"ל שהם יכולים להגיש את השומה ללא חותמת של מס הכנסה, או שיחכו שמס הכנסה יסיים את השביתה.

הביטוח לאומי לא חיכה ועיקל לי משאית, ולא רק זה- הוא עיקל ברישום במשרד הרשוי עוד שלוש משאיות בשל חוב של 5000 ש"ח .
יומיים אחרי בירורים הפעתי בביטוח לאומי עם יועצת המס שילמתי את חובי 5000 ש"ח, זה היה ביום חמישי אחר הצהרים. נתנו לי שובר גרירה ע"ס 1200 ש"ח, אמרו לי תחזור ביום ראשון תראה ששילמת את שובר הגרירה בחותמת בנק, קח את המסמכים לשחרור המשאית ולך לממן לוד ותשחרר אותה.
אלא מה, ביטוח לאומי היה בשביתה ביום ראשון.
בגלל אופיו של העסק כל משאית היתה חלק אורגני ממערך אחד,
העסק שלי קרס.
אחרי חודש הביטוח לאומי הפסיק את השביתה. הלכתי לשם עם איזו פקידה שהלכה איתי למנהל הסניף, אמרה לי תוך כדי קריצה שאינה משתמעת לשני פנים שאם אתן לה חלק מדמי האכסנה היא תשחרר את המשאית. הלכתי משם בכעס.
בעקבות כך העסק קרס, הבנק עיקל לי את הבית, ביטוחי חיים הלכו, חסכונות שנחסכו בעמל הלכו, המשאיות הלכו, הכל הלך ואני עוד חייב מיליון שקל.

זה לא נגמר. אחרי כמה שנים מצאתי עו"ד שהיה מוכן לנהל את התביעה ללא תמורה (שום עו"ד לא היה מוכן להאבק נגד ביטוח לאומי).
בית המשפט רצה יותר מ-200,000 ש"ח אגרת משפט שלא היה לי. בקשתי פטור מאגרה מהשופט חנן ברנר, איך שהתחיל הדיון הוא אמר לי שאם אסכים לתביעה של 100,000 ש"ח הוא יוותר על האגרה, אבל מה לעשות שהנזק שנעשה לי הוא 8,000,000 ש"ח? נקלעתי לעוד עוולה – הפעם מבית המשפט, שדן בפטור מאגרת משפט. למעשה דנים בשני מבחנים: אחד, יכולת כלכלית. שניים, אם התביעה מוצדקת. בפסק דיינו של השופט חנו ברנר הוא פסק שמבחינת יכולת כלכלית אני זכאי לפטור, ולא דן בכלל במבחן העילה. בכל אופן הוא פסל את הבקשה לפטור.
הגשתי ערעור לעליון, העליון החזיר את העירעור למחוזי בטענה שחנן ברנר ישב במחוזי כרשם, אז את העירעור צריך להגיש למחוזי.

למי הערעור הגיע? נחשתם נכון, לחנן ברנר, שאסור היה לו לשבת בעירעור על החלטה של עצמו, אבל למי במדינת ישראל אכפת?

הסאגה עוד לא נגמרה.

ב2006 הוצאתי רשיון על מונית, הצלחתי איך שהוא להתפרנס.
ביוני 2011 עברתי אירוע מוחי. רופא תעשייתי אסר עלי לנהוג, כך שאיבדתי את היכולת לעבוד במה שעבדתי כל חיי.
נגשתי לביטוח לאומי, קיבלתי 64% נכות ואני לא זוכר בדיוק כמה אחוזי אובדן כושר עבודה, אני מעריך 50 או 60 אחוז. קבלתי 1300 ש"ח גמלת נכות ב- 28 לכל חודש ו -700 ש"ח אבטחת הכנסה ב- 14 לחודש.
בינואר הורידו לי את אחוזי הנכות ל – 34%, לכן לא מגיע לי גמלת נכות, אבל בגלל שהתייצבתי בלשכת התעסוקה בכל חודש מגיע לי בכל חודש 2000 ש"ח אבטחת הכנסה.
מה הביטוח הלאומי עשה? הוא שילם לי בינואר רק 700 ש"ח  ב- 14 לחודש ולא הסכים בשום אופן לתת לי את ה- 2000 ש"ח שמגיע לי על-פי חוק.
אתם מתארים לכם איך אפשר לחיות מ-700 ש"ח לחודש.

בקיצור, קפקא. היום אני מרגיש שהמדינה בגדה בי.
שירתתי בצבא שלוש שנים, עשיתי מילואים עד גיל 46, שילמתי מיליונים למיסים. לצורך המשפט חישבתי כמה שילמתי בזמן שעסק היה פעיל: שילמתי 1073 ש"ח לתקופה של חמש שנים מבלי לקחת בחשבון את כל המיסים העקיפים על קניות פרטיות.

אני רציני: עובדי מדינת ישראל הם האויבים שלי.

אני בן 57 היום, אחרי אירוע מוחי. כבר לא ילד שיכול להתחיל מחדש.

חייבים לעשות משהו, חייבים לשנות.

ואז הגיע המכתב מההוצאה לפועל

נתקבל במייל מאת: ניצן

עד אוגוסט בשנה שעברה הכל היה בסדר. המחאה החברתית היתה בשיאה, היתה תחושה שמשהו טוב קורה באויר. יוקר המחיה, יוקר המחיה, יוקר המחיה, ואני. בת 29. אני עוסקת במקצוע חופשי נורא. כל כך חופשי שרוב הזמן הייתי פרילאנסרית. אחרי שנתיים מאומצות של עבודה רציפה כשכירה, גם אם במקומות שונים (שזה גם הישג), נזכרתי שפעם היו לי חלומות ואני רוצה לכתוב תסריט. החלטתי לעשות הפסקה ולקחת מהמדינה את מה שמגיע לי על פי חוק: דמי אבטלה. איכשהו יצא שהמדינה אמרה לי שזה רעיון טוב, אבל רק עוד טופס אחד ועוד מסמך, ורק עוד זה ועוד זה, והופ עברו השלושה חודשים של החתימה ושקל אחד לא עבר אלי מביטוח לאומי. פתאום פה חסר יום ושם, ואני מה אני אעשה, שכר דירה צריך לשלם ויש גבול למה שמסגרת האשראי של חשבון הבנק יכולה להכיל.

אני גרה עם אחותי לא רחוק מתל אביב, מחזיקה קטנוע, שני חתולים וחלומות גדולים, שני האחרונים שרידים מלימודי הקולנוע. הכסף מביטוח לאומי בושש להגיע אז לקחתי הלוואה מבנק דיסקונט. לא גדולה מדי, 24,000 ש"ח. ככה שיהיה לי גם כדי לסגור את המינוס וגם לשלם את שכר הדירה, פלוס למחזר הלוואה אחרת שלקחתי לפני שלוש שנים וכמעט הסתיימה, בריבית של P+0.5. כל זה במחיר מדהים של 12% ריבית לשנה, למשך 30 חודשים, החזר של כ-1000 ש"ח לחודש. כשהבנתי מה קרה, התחלתי לבכות מול הפקידה אבל זה היה מאוחר מדי. "מאיפה תחזירי?" היא שאלה ואני עניתי בבטחון, או-טו-טו נכנס כסף מביטוח לאומי. כל רגע.

משם ההדרדרות היתה די מהירה. קצת אחרי שלקחתי את ההלוואה גיליתי שלחדש את הביטוח לקטנוע יעלה לי כמו קטנוע חדש, אז הוא נזנח. הכסף לא הגיע, המוראל ויחד איתו הבטחון העצמי, ירדו לשפל שכמותו לא היה. כשהבנתי שכסף מביטוח לאומי אני לא אראה אם אני לא אתנפל עליהם עם השיניים, כבר לא רציתי לקום בבוקר או לאכול (לא שהיה כסף לממן את זה). שלושה פרוייקטים שלקחתי כפרילאנסרית ירדו לטימיון, לא רחוק מהמצב-רוח ודיסקונט הפסיקו לשמוע ממני. מבחינתם ירדתי מהארץ. לא עונה לטלפונים, לא באה לבקר. לאט לאט התחלתי לזנוח גם פרוייקטים שהשתתפתי בהם בשביל הנשמה. החברים לחצו עלי והגעתי לרופא המשפחה שעוד שניה רצה לאמץ אותי רק שאני אפסיק להיות עצובה. בלי להכנס לזה יותר מדי הוא קבע: דיכאון קליני. רשם כדורים וציווה ללכת לפסיכיאטר. התקשרתי לפסיכולוגית שנטשתי חודשיים לפני כן מטעמים כלכליים ושאלתי אותה מה דעתה, היא החניקה דמעה והציעה שנפגש בתשלום סמלי ואני אחזיר כשיהיה. הטלפונים מהבנק, הצעקות מבעלת הבית, היחס הקר מאחותי בעקבות המצב והרעב שהפך להיות מציאות יומיומית עשו את שלהם. הבנתי שמשהו חייב להשתנות. פיזית. הודעתי לאחותי שאני עוזבת את הדירה (היא לא קרעה את החולצה לאות אבל), מצאתי עבודה כשכירה שוב, עטיתי על עצמי חיוך ולכל עבר שידרתי שהכל חזר לשליטה.

מינוס 4 קילו, פלוס עבודה חדשה, פלוס דירה חדשה, שווה דף חדש.

ואז הגיע המכתב מההוצאה לפועל.
יש לי נטיה להתעלם מדברים ולקוות שהם יעלמו. כנראה משהו שירשתי בגנים מאבא. שזה די מצחיק, כי הוא זה שטיפל לי בכל העניינים הפיננסים עד כה. אלא שבדצמבר, במקביל לתחושת חוסר הערך שלי, אבא שלי חטף התקף לב, מה שהבהיר לי שאי אפשר להסתמך עליו יותר.
אז הגיע המכתב מההוצאה לפועל ואני עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב, הכנסתי אותו למגירה וחיכיתי שהוא ייטפל בעצמו. לקח לי קצת זמן להבין שזה לא יקרה וגייסתי לעזרתי עו"ד מכר, איש טוב שהסכים לדון בדברים מול עורך הדין של הבנק.
חשבתי שהחיים שלי היו מגעילים ומסובכים ובפברואר 2012 גיליתי שזה היה הקדימון.
אני בחוב של  30,000 ₪ להוצאה לפועל, הבנק לא מוכן לדבר איתי, בית פוסט מצפה לקבל ממני כסף על שירות שביצע עבורי, כבר לויתי מחברים, לא אכלתי ארוחה מסודרת כבר חודשיים והכיף האמיתי מתחיל עכשיו.
אין בנק שרוצה להלוות לי כסף, שלא לדבר על לפתוח חשבון חדש. העו"ד מוכן להגיע להסדר, אבל בריבית של 17%. בנק הפועלים, שהערתי אצלם חשבון מתרדמת, מוכנים לתת לי הלוואה אבל פחות או יותר באותה ריבית. תיארתי לעצמי שחודש-חודשיים של משכורת סדירה תשכנע את פועלים ששווה להמר עלי והחזרתי את הטופס למגירה.

חודשיים אחר כך באתי לבקר את אבא בבית החולים, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב. "תגידי," הוא שאל, "מה קורה עם ההוצאה לפועל? את מטפלת בזה?" כן, שיקרתי. "טוב, כי הגיע מכתב שאומר משהו על עיקול רכב."

שיט. הקטנוע. חזרתי להתחבא מתחת לשמיכה.

במהלך חיי למדתי להתייחס לדרמות הגדולות שעוברות עלי כסוג של דמי חיבה ופייסבוק הוא מקום טוב לדווח בו דברים. העליתי סטטוס בקשר למחאה המתקרבת ובדיון שהתעורר סיפרתי שהקטנוע שלי ככל הנראה מעוקל וההוצאה לפועל רוצה את בני בכורי, כל זה בגלל שביטוח לאומי מחפשים כל סיבה אפשרית לא לשחרר לכיווני את הכסף. זה עורר את עניינו של מכר מהעבר הרחוק שהחליט לקחת אותי כפרוייקט וללוות אותי בדרך החוצה מבור החובות העמוק שנקלעתי אליו.

לא, לא מדובר בהרבה כסף. סך כל החובות שלי, כולל הלוואות מבנקים וחברים, כולל תשלומים שנגררים, עומדים על 50,000 ₪ פחות או יותר. אני מכירה אנשים עם חובות גדולים יותר שלא שמעו ציוץ מהבנק שלהם, בטח שלא מהוצל"פ. אבל אני טרף קל. אין לי כסף והריבית שיעשו עלי עד שאני אוכל להחזיר את הכל, יכולה לממן עוד חוב כזה.

אבל עכשיו עיקלו לי גם את חשבון הבנק. מה שאומר שבאמת אין גוף פיננסי בישראל שיסכים לתת לי כסף (ובדקתי). שכר הדירה צריך לרדת עוד יומיים, לפחות הוצל"פ השאירו לי 1,000 ₪ בעובר ושב. נחמד מצידם. שלא יובן לא נכון, זה לא שאני מתכחשת לחוב, חס וחלילה. לויתי מבנק דיסקונט ואני צריכה להחזיר, אבל איך אפשר לעשות את זה אם הם לא מאפשרים קצת מרווח נשימה?

אני יודעת שאפשרי לצאת מזה ואנשים יצאו מחובות גדולים יותר. אני צופה קבועה של משפחה חורגת ואני יודעת שאם אלון גל יצעק עלי זה יסדר לי את כל החיים. אז אני יוצאת למסע לסדר את הכל עם היועץ הפיננסי שלי, ואתם מוזמנים לעקוב…

שיהיה בהצלחה לכולנו.