מקבלת קיצבה, נתמכת ע"י ההורים, הורים שכבר לא גומרים את החודש

נתקבל במייל מאת אפרת 

בגיל עשרים ושלוש, אחרי צבא בשטחים, מכללה, עבודה טובה – וכל זאת למרות בעיה מולדת במפרקים שגוררת מגבלות וכאבים –  חליתי במחלת הכאב הכרונית פיברומיאלגיה.

תוך שלושה חודשים עברתי מתפקוד מלא לטלפון להורים שיבואו לארוז את הדירה, אני חוזרת הביתה – הולכת בקושי רב, כל צעד כאבי תופת, מתפרקת מכאבים בלי הפסקה ועם נדודי שינה קשים. לא מתפקדת בעליל.

עברו שנתיים עד שצברתי אומץ והבנתי שאין ברירה, אני חייבת לפנות לביטוח לאומי, ההורים גם ככה על הקצה כלכלית והמחלה לא הולכת לעבור וזאת למרות הסטיגמה הקשה לגבי פניה לקבלת קצבה – פרזיטיות, עצלנות, רמאות, מה לא.

סיבוב ראשון – ערימות של טפסים,  וועדות. מגיעה בכאבים קשים כמובן, מחכה מסוחררת בתור. מתח נוראי, אטימות, בתחילת הוועדה כבר מבקשים שאחתום בסוף הדף, לפני שכתבו מילה. בודקים אותי פיזית כלל לא בעדינות מה שגורר שבועות של כאבים. ההרגשה בוועדה שלא מקשיבים בכלל ורק מנפנפים לבא בתור.
תוצאה – 28% = כלום (לשלוח אותי ללימודים מטעמם אי אפשר היה עקב המצב הפיזי הקשה).
תוצאה נוספת – ערימות של בכי ויאוש וכאבים קשים מהמאמץ להגיע ומהבדיקה.

סיבוב שני – הערעור, יחד עם העובדת הסוציאלית המקסימה שליוותה אותי. לה לא נתנו לפתוח את הפה, ביקשו שתצא מהחדר, בדקו פיזית (הזכרתי שהבדיקה שעברתי כלל לא מתאימה למחלות מהן אני סובלת?).
תוצאה – 30%. וואו. יופי. = כלום.
שוב שבועות להתאושש.

במשך שנה וחצי לא הסכמתי לשמוע על ביטוח לאומי שוב. למה לזרוק את האנרגיות המעטות שלי על החלאות האלה? עדיף להתמקד בטיפולים ובלנסות להוציא משהו מהחיים האלה. מצליחה לעבוד טיפטיפונת מהבית – עד 1,000 בחודש, 10,000 ש"ח בשנה. אי אפשר לחיות מזה. צריך לצבור אומץ ואת מעט הכוחות ולצאת לעוד סיבוב.

סיבוב שלישי – הפעם עם עורכת דין. הפעם מתייחסים יחסית בנימוס, הזמן בוועדה מתארך מ-2-3 דקות ל-7 אפילו(!) מקשיבים לה ומקשיבים לי.
שולחים אותי לפקידת שיקום איזורית להערכה
חזרה לוועדה נוספת שלי עם העו"ד מול 3 שלהם.
תוצאה – 51% נכות, 60% אי כושר לצמיתות.
בפועל – 1,360 ש"ח בחודש.

ומהסכום הפעוט הזה אני נרגשת עד דמעות, וממנו אני גם משלמת לעורכת דין (שלזכותה יאמר שהיא מדהימה ורגישה ולקחה אחוזים מעטים),

ועם יכולת עבודה שמסתכמת בגג 1,000 ש"ח בחודש אני חיה. 2,300 ש"ח בחודש. איזה אידיוטית אני שאני מדווחת על העבודה, על זה לוקחים ממני 212 ש"ח דמי ביטוח לאומי. כן, כן.

ובחיים אני לא אערער מפחד שאני אפסיד את הסכומון הקטן הזה, 1,360 ש"ח בחודש.

עדיין זקוקה לעזרה פיזית מההורים, ולטיפולים ותרופות, הקניות על חשבונם ורק משתדלת לא לקחת מהם עוד, כי את החסכונות הם כבר סיימו וגם הם לא סוגרים את החודש.

זה לא עצוב, אלא דכאני

מאת: שחור-סגול

על מנת לספק דוגמה נוספת לעובדה שלא מדובר במקרה מבודד אלא בבעיה פוליטית נרחבת, החלטתי לחשוף היום את הסיפור שלי בתור חולה כרונית, ואת ההתמודדות שאני נאלצת לעבור אל מול הביטוח הלאומי. היות ומדובר בסיפור האישי שלי, ובנושאים קשים שאני נאלצת להתמודד איתם, אני מאוד מבקשת שתהיו רגישות/ים בתגובות. תגובות מגעילות לא יפורסמו, אבל דיר בלאק, אני מקווה שלא אצטרך לצנזר. פשוט תזכרו שאלו החיים שלי.

אני רוצה גם לבקש חד משמעית שלא תרחמו עלי. לא "עצוב", לא "קורע את הלב", לא "חוסר אנושיות", לא להתנשא ולא למסכן אותי. אני לא מסכנה. אני שורדת בעולם שבו הרבה מאוד דיכויים פועלים עלי בצורות שונות. אייבליזם הוא אחד מהם. אם אתן/ם רוצות/ים להביע סולידריות איתי, תקשיבו לסיפור שלי, תבינו שהוא נובע ממבנה חברתי שמכשיל ומדכא נכות/ים, שזה לא "עצוב" אלא דכאני. תפיצו הלאה, דברו על הדיכוי ותביעו מחאה.

באוקטובר 2010 חליתי בפיברומיאלגיה ותסמונת העייפות הכרונית, שתי מחלות כרוניות שבדרך כלל באות ביחד ושגורמות לירידה קשה בתפקוד היומיומי. רק כדי לסבר את האוזן, חלק מהסימפטומים שלי הם: סחרחורות תמידיות (אני הולכת עם מקל מחוץ לבית כדי לייצב את עצמי), כאבי ראש, עייפות, חולשה (למשל, לא יכולה ללכת ברגל יותר מעשר דקות רצופות, לא יכולה לעבוד יותר מדי שעות ביום, לא יכולה להשאר עירה במשך יום שלם…), כאבים בשרירים ובפרקים, קשיים להרדם, בעיות בקיבה, ועוד. אי אפשר לתאר כיצד הסימפטומים האלה שולטים בחיי. אבל פשוט נסו לדמיין עולם שבו כל צעד ושעל שלכן/ם צריך להיות מתוכנן לפי היכולת הפיזית.

כשחליתי כל זה היה הרבה יותר גרוע. הייתי בבית במשך חודשיים. כמעט ולא יכולתי לקום מהמיטה או לצאת מהבית, לא כל שכן לעבוד. למזלי היו לי ימי מחלה בעבודה וקיבלתי משכורת בחודש הראשון. בחודש השני נגמרו לי ימי המחלה, וקיבלתי משכורת חלקית בעזרת פדיון ימי חופשה. כשיכולתי שוב לחזור לעבוד, חזרתי למשרה חלקית מאוד של שעתיים-שלוש ביום. לאט לאט הגדלתי את המשרה ובשנה שעברה אפילו הגעתי ל-6.5 שעות ביום והתחלתי לקבל משכורות סבירות. בספטמבר האחרון חלה שוב הדרדרות במצבי ועכשיו אני עובדת כ-4 שעות ביום וצריכה לנוח בבית כמה שעות אחרי שאני חוזרת, אחרת לא יכולה לתפקד בערב. למזלי הרב, בעבודה מעריכים אותי, נותנים לי את הגמישות שאני צריכה בשעות ולא כועסים עלי שאני מחסירה כל הזמן. בכל מקום אחר היו כבר מפטרים אותי מזמן.

גם למזלי, יש לי חברה מהממת שטיפלה ומטפלת בי מהרגע שחליתי ועד היום. אני לא מסוגלת לתפקד בבית, והיא אחראית על הקניות, הבישול, הנקיון וכו'. בלעדיה החיים שלי היו במקום הרבה יותר גרוע כרגע – לא הייתי יכולה לגור לבד, לא פיזית ולא כלכלית. כנראה שגם מצבי הנפשי היה גרוע הרבה יותר.

בחודשים האחרונים אני מרוויחה משכורות שלא מכסות את ההוצאות שלי: שכר דירה, חשבונות, נסיעות (אוטובוסים, ולפעמים כשאין אוטובוס ישיר, גם מוניות), לפעמים אפילו (רחמנא ליצלן) סלט פריקי באלבי. בחודשים האחרונים אנחנו לא משלמות חשמל עד שהם באים לדפוק לנו על הדלת ולומר שאם לא נשלם הם ינתקו. לא שילמנו ארנונה ומים כבר שנה, ואני לא רוצה לדעת על כמה עומד החוב שלנו כרגע. וגם עם ההתחמקויות, המשכורת שלי עדין לא מכסה את ההוצאות.

במרץ הגשתי תביעת נכות לביטוח הלאומי. אחרי חודש של המתנה, הגיע חודש של ועדות. קבעו לי נכות של 40% – המינימום הדרוש על מנת לקבל גמלה. בהמשך גם אמרו לי יודעי ח"ן ש-40% הוא אחוז גבוה מאוד יחסית לחולת פיברומיאלגיה. בדרך כלל ביטוח לאומי נותן רק 20% על פיברומיאלגיה ודורש בנוסף גם מרכיב נפשי. העובדה שנתנו לי 40% מעידה על כך שהמצב שלי הוא קשה במיוחד.

בביטוח לאומי דחו את התביעה שלי כי המשכורת שלי עדין לא נמוכה מספיק בשבילם. לפני הממשלה הנוכחית, אחד הקריטריונים היה ירידה של 50% בהכנסות מעבודה, ללא קשר לגובה הסכום. הממשלה הנוכחית ביטלה אותו, ובמקומו הקריטריון עכשיו הוא הכנסה מתחת ל-3800 ש"ח במשך לפחות שלושה חודשים רצופים.

חודש לאחר שקיבלתי את הסירוב, הגעתי ל-90 יום רצופים שענו על הקריטריון. אבל כשהתקשרו מביטוח לאומי בתגובה על המכתב ששלחתי להם, גיליתי שזה עדין לא טוב מספיק. מסתבר שביטוח לאומי מסתכלים לא על השכר נטו שהתקבל, אלא על השכר ברוטו – לפני מסים, לפני פנסיה, כולל נסיעות, כולל הכל. הם גם מוסיפים לסכום החודשי עוד 200 ש"ח על תשלום הבראה חד שנתי (שמבחינתם מתפרס על פני כל השנה). אחרי כל זה, היו לי 100 ש"ח יותר מדי בתלושי השכר וסורבתי שוב.

אני רוצה בשנה הבאה להתחיל תואר שני באוניברסיטה. מרגע שאתחיל ללמוד, לא אוכל לעבוד במקביל. אפילו עצם הלמידה באוניברסיטה יהיה אתגר עבורי (מרחקי הליכה בין בניינים בקמפוס, לדאוג לעצמי לאוכל ושתיה, מנוחה מספקת, כסאות שמאמצים את הגוף שלי יותר מדי, לסחוב לפטופ…). שמעתי שמי שמקבל/ת קצבת נכות מביטוח לאומי יכול/ה לפנות אליהם לצורך מימון של התואר. אני עכשיו מחכה עוד שלושה חודשים נוספים על מנת לנסות להוכיח לביטוח לאומי שאני בכל זאת עניה מספיק. שום דבר לא מבטיח לי שזה יצליח.

אני מגישה בקשות למלגות ויש לי סיכוי לא רע לזכות. אני גם מקבלת בקרוב תשלום על הספר שאני כותבת. אם אצליח לאסוף עוד כמה משאבים, אולי אצליח לעשות את זה גם בלי ביטוח לאומי. זה לא מוחק את העובדה שכרגע, הדבר היחיד שיכול להבטיח לי יציבות כלכלית הוא קצבה מביטוח לאומי.

גם אם אקבל את הקצבה, היא תהיה נמוכה מאוד וזמנית לשנה בלבד. אחר כך אאלץ שוב להוכיח להם שאני חולה כרונית (עם צפי מחלה של 10 שנים לפחות, אם לא כל החיים), ושאני צריכה את הכסף. אני לא אמורה להתחנן. זו לא צדקה. זה לא חסד. זה צדק חברתי. זה מגיע לי, וזה מגיע לכולן/ם.

משה סילמן הצית את עצמו במחאה על בעיה פוליטית ועל מדיניות ממשלתית. הסיפור שלו אינו "טרגדיה אישית" אלא סיפור פוליטי של אייבליזם ומכשולים ששמה הממשלה עלינו ועל עוד א/נשים רבות/ים. סילמן מייצג אוכלוסיות שלמות שהממשלה מפעילה עליהן אלימות כלכלית. הגיע הזמן שזה ישתנה, שנתחיל לדבר על הבעיה, לקרוא לה בשם ולמחות על הדיכוי.