מי יכול לעזור לברווז המטווח של הביטוח הלאומי?

נתקבל במיל מאת: גילה
בחורה חולת אפילפסיה הפכה להיות ברווז המטווח של ביטוח לאומי
מדובר בבחורה שבגיל 16 וחצי חלתה לפתע באפילפסיה ומאז מתמודדת עם המחלה, תהליך חיפוש והתאמת התרופות שהוא אינו מובן מאליו וכרוך בתופעות לוואי לא פשוטות.
בתקופת כיתה י"ב מלאו לה 18, הצבא ויתר על שירותיה והיא פנתה להתנדב. את שנת הלימודים היא סימה בהצטינות למרות תופעות הלוואי הקשות של התרופות ופנתה להלחם על זכותה להתנדב לצבא תוך שהיא עובדת. פעמיים כבר חשבה שהיא מתחילה שירות צבאי ופעמיים נדחתה ברגע האחרון. היא הגיעה עם בקשתה עד היועצת לענייני נשים בלשכת הרמטכ"ל, שם נמסרה לה תשובה שלילית סופית וממילא אותו יום גם לקתה בעוד התקפת אפילפסיה, שטרפה מבחינתה את כל הסיכויים להתגייס.

למצולמות אין קשר לכתבה.

יא פנתה לחייה. הומלץ לה לגשת לועדת נכות למרות שהסיכויים לקבל אחוזי נכות הינם קלושים. היא מילאה טפסים ועמדה להתייצב ולילה לפני כן קיבלה עוד התקפה ובחרה לדחות לזמן לא ידוע מפאת החשש של חוסר מסוגלות להתמודד עם הענין. ממילא לא ביקשה לראות עצמה נכה.
5 שנים לאחר מכן, בגיל 23 היא קיבלה מכתב מביטוח לאומי הדורש ממנה דמי ביטוח לאומי החל מגיל 18-בהיותה תלמידת בית ספר הסמוכה על שולחן הוריה ומתמודדת עם מחלתה וזאת בגלל שלא שירתה בצבא.
היא פנתה אליהם בתמיהה לפשר הדרישה הלא מוכרת, ביררה אצל חברות אם מישהו דרש מהן אי פעם דמי ביטוח לאומי על תקופת היותן תלמידות אולם אף אחד לא מכיר דבר כזה.
ביטוח לאומי מעולם לא תבע את הכספים בתקופת היותה בת 18 או שלח פינקס תשלומים. התביעה הגיעה כאמור 5 שנים אחרי.

בעודה מבררת הגיע מכתב המודיע על עיקול חשבון הבנק שלה ומשכורתה הזעומה (2000 ש"). ימים מספר לאחריו הגיע המכתב המסביר כי בגלל אי שירותה בצה"ל היא חייבת בתשלום.
היא פנתה לבית דין לעבודה וביקשה כי יוסר העיקול מחשבונה, ממשכורתה ותינתן לה האפשרות להתמודד מול הביטוח הלאומי עם העובדות שבידה המסבירות את מצבה. הביטוח הלאומי מסרב להתייחס לנקודת המחלה והניסיונות להתנדב, העיקול משום מה אינו מוסר וכך מחודש מאי, 5 חודשים, היא חסרת חשבון בנק ויכולת לקבל את משכורתה.
הדיון יהיה באוקטובר וההביטוח הלאומי דבק בניסיונותיו להשיג בכל מחיר את 1200 הש"ח, לא כולל ריבית, אשר הם סוג של עונש על העובדה כי חלתה במחלה כרונית למשך כל ימי חייה, היא נוטלת תרופות אשר משפיעות על מצבה הפיזי והנפשי, הצבא דחה אותה למרות נסיונותיה העיקשים להתגייס-מה שגרם לה עוגמת נפש רבה.
הביטוח הלאומי אינו קיים כסעד בשום נקודה בחייה והיא אינה מבקשת אותו אולם כאזרחית צעירה היא המומה מול האטימות והכוחנות הקשה שמפעיל מולה המוסד אשר נטל ממנה את מינימום החירות האזרחית: חשבון בנק פעיל ומשכורת, עד לתקופת הדיון המשפטי, והוא ממשיך ורודף אותה בפניות למעסיק ומכתבים מאיימים תכופים.
פניות נמסרו לח"כ אורלי לוי אבקסיס ועוזרה טיפל בכך במסירות ומסר כי המל"ל עיקש בטיעון אי הגיוס והתשלום שבגינו, כך נמסר גם מתכניתם של גיא ואורלי וכעת העניין מונח בלשכתו של השר כחלון.
האם למישהו יש עצה או מה הכוונה בנידון? האם יש סיכוי שמישהו בר דעת במל"ל קורא את הדברים הנ"ל ומבין עד כמה דריסת האזרח היא ברוטלית וחסרת כל צלם אנוש?

המעקלים של ביטוח לאומי לא שברו את רוחי, בינתיים.

מאת: ynet 

כמו משה סילמן, גם החובות שלי תפחו וטבעת החנק התהדקה. המעקלים של הביטוח הלאומי באו וגם אלה של חברת התקשורת של הטייקון שקיבל "תספורת". בינתיים, הם לא שברו את רוחי

אלה, שם בדוי

לא לקחתי חלק במחאה החברתית, וסביר להניח שדעותיי הפוליטיות רחוקות מדעותיהם של דפני ליף וחבריה כמרחק אילן בן דב ממשה סילמן. אף שחוויתי מצוקה קשה, מעולם לא השתתפתי בהפגנה. אני רחוקה מלהיות "פרזיטית שדורשת דיור חינם", כמו שחושב אמיר חצרוני. ועם כל זה, גם אני משה סילמן – אישה אחת קטנה, שנאבקת בשקט על הזכות לשרוד בארץ אוכלת יושביה, ומוצאת את עצמה בבוקר אחד עם חוב של 1,175,000 (כן, מיליון ומאה שבעים וחמישה אלף) שקלים, שאין אדם בעולם שיכול להחזיר, אלא אם הוא טייקון שמקבל תספורת בחינם ממשקיעים חסרי חוט שדרה.

כילדה חלמתי כמו כולם על בית ממוצע, שלושה-ארבעה ילדים חמודים, מקצוע מכובד ופרנסה שתאפשר לי ולחלומות הקטנים שלי להתקיים בכבוד. לא חלומות גרנדיוזיים של להקים מפעל, להפוך לטייקון נדל"ן ואפילו לא לנצל את כישוריי כדי להיות פוליטיקאית שמשנה סדרי עולם.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. כדרכו של עולם התחתנתי. ואז נולד הילד הראשון. ואחריו השני. והשלישי. והרביעי. והם צריכים חיתולים וטיטולים, פירות וירקות, חלב ולחם, גנים ובתי ספר שפעם הבטיחו לי שיהיו בחינם, לימודים, וגם בית. אפילו לא כזה שיהיה שלנו, כי מי בכלל יכול לחשוב על קנייה.

חוב של אלף שקלים תפח ל-30

וכך, בנוסף למוצרי הצריכה לילדים, שכר הדירה גוזל את רוב המשכורת הצנועה. אם זה לא מספיק, צריך לשלם גם חשבון מים – כי יש תאגיד שצריך לפרנס – וחשמל, וגז, ומדי פעם גם איזה בגד לא בלוי לילדים. שכחתי כבר מתי קניתי משהו לעצמי, למשל שמלה חדשה. אולי בגלגול קודם. ואז מגיעה הארנונה, ואחריה הביטוח הלאומי, ועוד לפני שהבנתי מה קורה גיליתי שיש לי חוב לא גדול – כמה אלפי שקלים – ועיקול בבנק, וצ'קים שחוזרים והגבלה חמורה. והנה מתחיל מרוץ השדים האמיתי. אין יותר אשראי בנקאי, אבל איכשהו צריך לשלם שכר דירה כי בעל הבית הוא לא גוף פילנטרופי, ובניגוד למה שאמור היה להיות גם עמידר אינה גוף כזה.

הפגנת תמיכה במשה סילמן מול המוסד לביטוח לאומי, תל אביב (צילום: מוטי קמחי)
הפגנת תמיכה במשה סילמן מול המוסד לביטוח לאומי, תל אביב (צילום: מוטי קמחי)

וכך נוצר חוב קטן פה וחוב קטן שם, ועסק שניסיתי להקים קרס בראשיתו כשההוצאות היו גבוהות מדי. ועוד לפני שהספקתי לומר "יצחק תשובה" חוב של 300 שקל לרשת הסופרמרקטים של טייקון קטן קפץ פתאום ל-1,000 שקל, פלוס ריבית והצמדה, פלוס תשלום נאה לעורכי הדין שלו, פלוס עיקול כל תכולת הדירה שלי אל מול עיניהם הדומעות של ילדיי. מישהו הרי צריך לפרנס את המשפטנים והיח"צנים שמוכרים לנו לוקשים על הבוסים טובי הלב שלהם. מישהו צריך לממן להם תספורת לחובות של מיליארדים, בזמן שאני לא מקבלת הנחה מהמדינה אפילו על מאות או אלפי שקלים.

ואגב, אם מישהו חשב שהריבית הבנקאית שוחטת, שינסה פעם את ההוצאה לפועל. חוב התחלתי של אלף שקל הגיע במהירות ל־20 ו־30 אלף, ועורך הדין של החברה – שמרוויח מספיק כסף כדי לקנות אותי יחד עם כל ילדיי – מתקשר בשעת בוקר מוקדמת, בקול רך ומתחנף. "נסגור איתך על חצי, רק 15 אלף שקל", הוא אומר במתק שפתיים, "אבל רק אם תשלמי עד ה־15 בחודש. אחר כך הקנס יגדל עוד יותר".

והנה אין לי טלפון, ואין חשמל

לאט לאט החובות הלכו ותפחו, וטבעת החנק על צווארי התהדקה. בכל ערב נכנסתי למיטה כשבלבי תפילה – שבבוקר עדיין יהיה חשמל, שהמקרר ימשיך לעבוד כי לעזאזל, אין לי כסף לטכנאי, שמכונת הכביסה תעבור גם את השבוע הנוכחי כי לא נעים לשלוח את הילדים לבית הספר בבגדים מטונפים, ושאף מעקל לא ידפוק בדלת וייקח את הטלוויזיה בת ה-20 שנה מילדיי. אך לשווא. המעקלים באו. שוב ושוב. אלה של הביטוח הלאומי – כן, הארגון שאמור לסייע לי ולשכמותי, ואלה של חברת התקשורת, שבראשה עמד טייקון שקיבל "תספורת" על חוב שגדול בערך פי מיליון מ-480 השקלים שהייתי חייבת לחברה שלו.

הגיעו גם האנשים הנחמדים מהסופר של הטייקון האחר, שגילח לי את כל הבית, וגם אלה שבאו מטעם בעל הדירה והשליכו אותי יחד עם ילדיי לרחוב, מהסיבה הפשוטה שמרוב חובות כבר לא היה לי מאיפה לשלם את שכר הדירה שהרקיע פתאום שחקים, כי לממשלת ישראל הרבה יותר חשוב לפרגן לאילי הנדל"ן שתורמים להם, מאשר לנו – האזרחים הקטנים מאוד.

מעשה קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. משה סילמן ברגע ההצתה  (צילום: מוטי קמחי)
מעשה קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. משה סילמן ברגע ההצתה (צילום: מוטי קמחי)

והנה אין לי טלפון, ואין חשמל. ולפעמים גם אין גז ואין מים. ואין בית. ואין למי לפנות כדי שיעזור להוריד את אבן הרחיים מהצוואר. אז כן, גם אני משה סילמן. ולפעמים, כשהכוח כבר נגמר, נותר רצון אחד ברור – לסיים את הכול. בשקט, בלי להגיע לכותרות החדשות. אחרי המוות אין יותר חובות, הרהרתי לא פעם, ואולי כך הילדים שלי יוכלו להתחיל מהתחלה. בפעמים אחרות קיוויתי, באמת שקוויתי, למות בפיגוע, כדי שהמדינה תהיה מחויבת לדאוג לילדיי היתומים. מצד שני, חשבתי, הרי מי מבטיח שיהיה בכלל מי שידאג להם. הביטוח הלאומי? באמת?

ראיתי את הלב הקפוא

חוץ מזה, בישראל הקפיטליסטית, גם חלקת קבר היא מאוד לא זולה. הרי גם סוחרי המוות מחברה קדישא צריכים להתפרנס ממשהו. ומי ישלם על ההלוויה והקבורה? הילדים, שכל מה שרציתי זה לתת להם התחלה טובה יותר לחיים?

ובינתיים מחירי האוכל עולים, ומחירי השכירות מזנקים, והריביות שוחטות, והחוב גדל לממדים מפלצתיים. לו היה לי את הכסף לשלם לפני עשר שנים, ב-15,000 שקל הכול היה נסגר.

כדי למנוע את הסילמן הבא (צילום: אוהד צויגנברג)
כדי למנוע את הסילמן הבא (צילום: אוהד צויגנברג)

והיום? אני מחזיקה על גבי חוב של יותר ממיליון שקל. בינתיים, הם לא הצליחו לשבור את רוחי. בורכתי בילדים מופלאים, שעובדים בעצמם קשה ומנסים בעצמם לסייע לי ולאחיהם הקטנים. פה ושם, באמצע הדרך, אנשים טובים מוכנים ללכת לקראתנו. יש לי גם גישה חיובית לחיים, ואמונה שבכל יום אפשר להתחיל מחדש, ולא משנה מה עומק הבור שאליו נכנסתי, אחרת כבר מזמן הייתי מעלה את עצמי באש בתוך סניף בנק או במשרדי הביטוח הלאומי.

אז אני בהחלט משה סילמן. לא שופטת אותו לרגע, גם אם המעשה שעשה קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. כמוהו, ראיתי את הלב הקפוא בשירותי הרווחה ובביטוח הלאומי, וחוויתי את אוזלת היד הנוראה של ממשלת ישראל, שרוב שריה עסוקים במלחמת הישרדות מביכה על כיסאם, במקום לדאוג להישרדותנו שלנו.

ואם אתם לא רוצים למצוא את עצמכם יום אחד במצבי או חלילה במצבו, כדאי שתמונתו המצמררת תבער מול עיניכם בכל יום, מעכשיו ועד שנוציא את המדינה הזאת מידיהם של הפקידים, הביורוקרטים והברוקרים הציניים שמהמרים על חיינו ועל הפנסיות שלנו בבורסה האמיתית – ונחזיר אותה לידי אזרחיה.