סיפורו של א' – שנשרף בשקט עד שהתכלה.

ר. מספרת על א’ בנה שהתאבד

(התקבל בשיחה טלפונית מזוג הורים מבוגרים שבנם התאבד לאחר שהסתבך בחובות לביטוח לאומי, הפרטים המלאים שלהם שמורים במערכת טיוח לאומי)

מספרת אמו של א' ר, כל הפרטים שסופרו מגובים בארגזי מסמכים.

א' סבל ממשבר נפשי אחרי הצבא, והוגדר כנכה מבחינה נפשית על ידי הצבא.

עורכי דין הציעו לאמו לתבוע את משרד הבטחון אבל הייתי פטריוטית ואהבתי את המדינה ולא רציתי לתבוע את משרד הביטחון.

היה מאושפז אחרי הצבא והכיר פיליפינית שהתחתנה איתו וברחה עם חוזה הנישואין. משרד הפנים ביטל את הנישואין. ואז היא באה יחד עם מעביד שלה, והחתימו את א. על אבהות תמורת אלף דולר. הם איימו שהיא תתבע על מזונות. הגיע כתב תביעה של מזונות.

החליטו שהוא לא כשיר לדין. הוא חויב לשלם 750 שח לחודש ואיים להתאבד בפעם הראשונה. העניין שהוא הסתבך גם מעבר למזונות. הוצל”ף עיקלה לו בהסכמת השופטת את כל הקצבה, החוב התנפח והגיע ל-11,000 שח והוטל עיקול על הקצבה שלו. הוא הגיע לחדר מיון, ואיים להתאבד. ביטוח לאומי הותיר אותו ללא כלום חודשים ושנים. החליטו שהוא לא עומד בקריטריונים של אבטחת הכנסה והוא נאלץ לחיות מ-400 ש"ח.

בכתב התביעה בגין תשלום על הלידה בית החולים בו נולדה הילדה אמר שבגלל שהיא לא אזרחית הוא צריך לשלם עבור האישפוז והלידה. בסוף התברר שבכלל הם תבעו את ביטוח לאומי ששילם.

בשנים הראשונות היו מעקלים את כל הקצבה ומשחררים אותה בסוף השנה. שמחנו וחשבנו שזה סוף הסיפור. כל שנה צריך לסדר לו הבטחת הכנסה. בסוף השנה היו מחזירים לו חוב. 15 שנים נמשך המשחק הזה איתו ככה. עד שזה הופסק ושלוש שנים הוא קיבל רק קצבה של 400 שח בחודש שממנה היה אמור להתקיים.

בחודש אחד הם הוא קיבל קיצבה גם של הילדה, אחרי חודש חודשיים. ואז כותבים לו לא שילמת וחוב של 12-14 אלף. יש לי שני קרטונים מלאים מסמכים של הוצאה לפועל שרצו לעקל את קיצבת הנכות של א. למרות שהרופאים הפסיכיאטרים כתבו שאסור להפעיל עליו הוצאה לפועל בגלל מצבו הנפשי השברירי.

וכל הרופאים כתבו שאין לו כסף לתרופות והוא לא מקבל את המינונים הדרושים לו. והפסיכיאטר כתב שאם זה ימשך כך אז זה עלול להגמר באסון ואף הדגיש זאת. ביטוח לאומי והשופטת לא התייחסו, גם הוצאה לפועל לא התייחסו למרות שמכתב מפורש מפסיכיאטר בכיר (לא פרטי מכספי המשפחה) קבע שהוא עלול לשים קץ לחייו. וזה עלול להסתיים באסון, והוא מאיים להתאבד, כך כתב במפורש הפסיכיאטר.

מהדיון הראשון בבית המשפט הוא יצא ישר לבית החולים. החלו אישפוזים תכופים אחרי שהוא איים להתאבד, הדבר כתוב במסמכי בית החולים.

אשפוז אחר אישפוז, במשך 11 שנה היו אישפוזים שכולם נגרמו מהחרדה שלו שאין לו קצבת קיום מביטוח לאומי, ובעצם הקיום שלו בסכנה.

גם כשניסו לשקם אותו בעבודות שיקומיות הוא סבל מאיומים של ביטוח לאומי שיפסיקו לו את הקצבה אם יקבל משכורת. הוא פונה מהעבודות באמבולנס לבית חולים לחולי נפש כשלא יכול היה לעמוד בחרדה של העיקולים. הרופא אמר לו אני מבין למה אתה לא מחזיק בעבודות שיקומיות כי אתה מרגיש שחרב מתנופפת מעל ראשך ולא יכול להמשיך. פחד העיקולים לא עזב את א'. הכספים הם ביטוח לאומי, של המדינה, למה לא העבירו אותם ישירות לאם בתו? למה הוצאה לפועל? הבנתי שהפיליפינית בוטחה בניגוד לחוק בביטוח לאומי למרות שלא הייתה אזרחית ישראלית.

 אחרי ששללו ממנו את הזכויות החוקיות, השאירו בנאדם ללא אמצעי לקיום. כנגד החוק הישראלי.

המדינה הרגה את הבן שלי: ביטוח לאומי, הוצאה לפועל, שלטון החוק, הרגו את הבן שלי.

 אני מספרת את הסיפור כדי שאף אם לא תהיה במצבי. היה לי ילד פרח, ילד משכמו ומעלה, וביטוח לאומי לקח לי אותו.

גם כן ביטוח

פיבי

מדי חודש בחודשו מופרש ממשכורתם של אנשים עובדים סכום מסוים המועבר לביטוח הלאומי. הוא מיועד לשמש למקרה שחלילה נחלה ולא נוכל להמשיך לעבוד. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע למצב של תלות ושל אובדן כושר השתכרות, אבל כולנו ריאליים ויודעים שדבר כזה עלול לקרות, ולכן אנחנו משלמים את המס הזה בחפץ לב, פחות או יותר, מאחלים לעצמנו שלעולם לא נזדקק, וממשיכים הלאה.

אבל מה קורה כשכן צריכים?

אני חולת סוכרת מגיל 17.5. עד גיל 21 לא הייתי מודעת לזכויותי בביטוח הלאומי, ואז תבעתי אותם וקיבלתי סכום קטן רטרואקטיבית וקיצבה זמנית עד לבדיקת הזכאות בפעם הבאה. קיבלתי גם סל שיקום מקצועי שלא צלח מסיבות של אבחון מקצועי לא מתאים (חלקית זה היה באשמתי, מודה, סוגיות אחרות העסיקו אותי באותן שנים ואליהן נגיע בהמשך).

עם הזמן, לא רק שלא היה שיפור במצב הסוכרת שלי, אלא שהיא הפכה פחות ופחות מאוזנת והתפתחו סיבוכים. התגלו שינויים סוכרתיים ברשתית בשתי העיניים ונאלצתי לעבור טיפולי לייזר קשים וכואבים שלא הצליחו לתקן את הנזקים. ביולי 2007 עברתי ניתוח בעין ימין. עין שמאל אמורה להמשיך בטיפולי הלייזר שביכולתם למנוע מהמצב להחמיר.

מספר חודשים לאחר מכן, ביש גדא שכמותי, שברתי את רגל שמאל. זה לא התחיל כשבר, והאבחון המדויק נעשה לאחר מספר חודשים שבהם צלעתי מרופא לרופא והם כולם ניסו לבדוק מה לעזאזל הבעיה. בחודשים האלה הלכה העצם והתפוררה ונוצר בקרסול מפרק מדומה, ולבסוף הפתרון היחיד היה ניתוח שבמהלכו נוסרה החוצה העצם המיותרת ועצם הקרסול נשברה מחדש ואוחתה באמצעות ברגים עד מתחת לברך. מדובר היה בתהליך ארוך וכואב. אחרי הניתוח יצאה הסוכרת שלי מאיזון ואושפזתי בטיפול נמרץ לכמה ימים. יצאתי משם כשגבס מפאר את רגלי השמאלית, לביתי נטול המעלית שבקומה הרביעית ושם נשארתי חודש וחצי עד שהוסר הגבס והתחיל תהליך הפיזיותרפיה שגם הוא היה לא קל. מטבע הדברים, במשך כל התקופה הזו לא עבדתי והתקיימתי אך בקושי מקיצבה זעומה בסכום של כ-1100 שקלים בחודש. אל תשאלו אותי איך הסתדרתי. אין לי מושג.

כשכל זה היה-בערך-מאחורי, הגשתי במוסד לביטוח לאומי תביעה להכרה בהחמרת המצב. כל בר דעת יסכים איתי שהמצב, אכן, החמיר. לא כך ביטוח לאומי. הם טרטרו אותי מוועדה לוועדה, כשבכל אחת מהוועדות דיברו איתי אולי חמש דקות מזכירת הועדה, רופא שעושה חלטורות מהצד ואולי עוד מישהו שלא ברור לי מה תפקידו בכוח. מקץ כמה חודשים קיבלתי מכתב המבשר לי על תשלום סכום חד פעמי של אלפי שקלים בודדים ועל ביטול זכאותי לקצבה.. לא איבדת את כושרך להשתכר, הודיע לי המכתב בלקוניות, תביעתך נדחית.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

בהתחלה אמרתי, אוקיי. אל תעשו לי טובות. לא רוצים? לא צריך. אני אחפש עבודה לבד. קחו את הקצבה שלכם ותיחנקו איתה. אני כבר אסתדר.

התחלתי להתרוצץ בראיונות עבודה, אבל זה לא היה קל. כבחורה נטולת תואר או הכשרה מקצועית אחרת, העבודות שהוצעו לי היו מבזות במקרה הגרוע, או במקרה הטוב בלתי מתאימות ליכולותי ולמגבלותי הרפואיות. מאז הניתוח בעין אני לא יכולה לשבת מול מחשב לאורך זמן, עבודות שכרוכות בעמידה ממושכת, כמו למשל מוכרת בחנות בגדים, לא מתאימות לי בעקבות הניתוח ברגל שמאל, ומצב הסוכרת שלי דורש ארוחות בזמנים מסודרים וקבועים, מה שלא מתאפשר בכל מקומות העבודה.

כשכן מצאתי עבודה בפרוייקט זמני שאמור היה להמשך חודשיים וחצי, עברו בדיוק שלושה שבועות עד שהייתי בבית חולים. אולי אני מגזימה, וכל אחד יכול לחטוף שפעת ואפילו דלקת ריאות. אחרי הכל, זה היה בחודשי החורף. אבל לא כל אחד יגיע לטיפול נמרץ, וזה בדיוק מה שקרה לי, כי השפעת הזו הוציאה את הסוכרת שלי מאיזון והתפתחה חמצת סוכרתית, שהיא מצב מסכן חיים במידה והוא אינו מטופל מיידית. אחרי שבוע בבית חולים ועוד כמה ימים בבית, חזרתי לעבודה וכמה מפתיע, הודיעו לי שדרכינו נפרדות, חודש וקצת לפני שנגמר הפרוייקט.

לא היתה לי ברירה. חזרתי לביטוח לאומי כמו ילדה טובה, הגשתי להם מסמכים וביקשתי שישקלו שוב את זכאותי לקבלת קצבה.

ושוב ההליכים המסורבלים, ושוב ועדות שהפעם נאלצתי לאסוף שקל לשקל כדי להגיע אליהן באוטובוסים. לא אגזים אם אומר שבחודשים מאז ועד עכשיו חייתי מהיד לפה, בלי הכנסות, הוראות קבע בבנק התחילו לחזור. חשבונות חשמל, מים, טלפון , הלוואה מהבנק שלקחתי בתחילת השנה – לדבר מכל אלה לא היה כיסוי. נכון, גרתי אז עם אמא שלי בדירת עמידר שרשומה על שמה, זה חסך לי את שכר הדירה לפחות, אבל היא אישה לא מאוזנת בנפשה ובעלת ראיית מציאות לקויה, מה שגורם לה לא להתייחס לחשבונות כשהם מגיעים, לא לקנות אוכל, להתנהג לפעמים באלימות- פיזית ומילולית- ולגרום נזק לרכוש. על התרופות שלי, שמחירן מגיע לכמה מאות שקלים בחודש, אני אפילו לא מתחילה לדבר. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את הכמות שאני צריכה, ובנוסף לכך גם הוראת הקבע של קופת החולים חזרה, ככה שנוצר חוב והביטוחים שלי בוטלו. כפועל יוצא הפסקתי את טיפולי הלייזר שמצריכים טופס 17 והראייה שלי הוזנחה.

לביטוח לאומי כל זה לא הזיז. אחרי ששוב הריצו אותי מועדה זו לאחרת, הגיע אלי מכתב המודיע לי שתביעתי נדחתה. היתה לי תקופה של 30 יום לערער על ההחלטה, אבל את המכתב מצאתי במקרה אצל אמא שלי, שלקחה אותו ו"שכחה" לספר לי שהוא הגיע, וכך שלושים הימים תמו חלפו להם.

בנתיים התחלתי לעבוד בחצי משרה. הרווחתי סכום מצחיק של 2000 שקלים בחודש בממוצע, הייתי תקועה בבית של אמי חולת הנפש שמסרבת לקחת את התרופות שלה, (ועל הבית, שהוא כאמור דירת עמידר, יש צו פינוי ל-23 באוגוסט) נאלצתי להעזר בחברים כדי לממן את התרופות שלי וחישבתי את קצי לאחור.