סיפור של התפכחות ורוע

נתקבל במייל: מהאזרחית מ' 
כמו שנודע לנו בימים האחרונים, סיפורים עצובים יש למכביר, והרווח בין חיים נורמליים לאשפתות יכול להיות הבדל של טיפול שיניים אחד.
אני אדם גאה. אני לא נעלבת מפקידים בביטוח לאומי. צר לי שזה המקצוע שבחרו בו, צר לי על ההתעמתויות הבלתי פוסקות שלהם עם אוכלוסיות קשות יום, צר לי שמאלצים אותם להיות אכזריים. למזלי, את ההתפכחות הזאת קיבלתי כשהייתי באמצע שנות השלושים לחיי, עדיין צעירה ואנרגטית, עדיין מלאת אופטימיות וביטחון במדינה שלי, שדואגת לי, שרוצה בי, שמעוניינת לעזור לי להתפתח.
קצת פרטים עליי: בת 43, רווקה + כלב, עד לפני חצי שנה תושבת תל אביב, ירדתי מהקרוסלה מטעמים כלכליים ועברתי לגור בקיבוץ במרכז הארץ כדי לחזור לתלם ולחסוך קצת כסף. חולת סוכרת נעורים מגיל 11 – אבל נערה ספורטאית, תלמידה מצטיינת, בוגרת תואר ראשון. גם התנדבתי לצבא, למרות שקיבלתי פטור. רציתי לתרום, להיות כמו כולם. לא ביקשתי כלום. היום, כך שמעתי, מקבלים הורים לילדים סוכרתיים קצבה קטנה מהביטוח הלאומי, אנחנו לא זכינו לזה. גם היום, עם 40 אחוזי נכות שנקבעו לי, אני לא זכאית מהם לשום דבר. תגידי תודה שאת חיה.

אם לקצר סיפור ארוך, לפני כשבע שנים, בעקבות עומס בעבודה ולחצים נוספים שיש לכל אחד בחיים, חליתי מאוד. עבדתי אז כמתרגמת פרילאנסרית בשכר רעב, מעל עשר שעות עבודה ביום, שישה ימים בשבוע, פחות מ-4,000 שקל בחודש, תשלומי הביטוח הלאומי המוכפלים לעצמאים יצאו מכיסי הדל, וללא שום תמיכה של שום משרד ממשלתי. לחץ נפשי ותשישות הורידו את המערכת החיסונית, ודלקת ריאות זיהומית שתקפה אותי והובילה לקריסת מערכות שלחה אותי למחלקת טיפול נמרץ באיכילוב. שם ביליתי שבועיים בהרדמה כשצינור הנשמה תקוע בגרוני וזונדה בנחיריי. הרופאים היו סקפטים, לא היה לי סיכוי גדול להחלים.
אבל קרה נס, והחלמתי, וכעבור חודש וחצי שוחררתי מבית החולים, שלד מהלך, נשענת על בן זוגי בכל צעד ושעל, לא מסוגלת לתפקד עד שהריאות יחזרו למצבן התקין, בעוד כחודשיים, הבטיחו הרופאים. ובינתיים, ממה מתפרנסים?
בבית החולים הסבירו לי שעליי לגשת לביטוח לאומי ולתבוע את המגיע לי, סכום כלשהו שיאפשר לי לפחות לשלם את שכר הדירה בחודשים האלה של ההחלמה, ואחורה, על האשפוז הממושך.
שמחה וטובת לב על מזלי הטוב שניצלתי, הגעתי למשרדי הביטוח הלאומי ביצחק שדה, בטוחה שהפקידות יחבקו אותי ויגידו: מזל שאת חיה, בואי נעזור לך הלאה. אבל הן רק גיחכו, ועל שאלתי לגבי קצבת מחלה כלשהי נעניתי שהיה עליי לבוא לפני שחליתי, או בזמן שחליתי (להזכירכם: צינור בגרון, הרדמה, לאן אני אמורה לבוא, ואיך?), ובכלל מה אני רוצה מהם, מי את ומה את, למה לא עשית ביטוח מנהלים שהיה פותר את הבעיה? (להזכירכם: כ-500 שקלים ממשכורתי שלא נשקה לשכר המינימום אפילו שולמו לביטוח הלאומי, למי נשאר כסף לביטוח מנהלים?). ובאותה הזדמנות גם הוסיפו לי שיש לי חוב לביטוח לאומי, ושאשלם אותו מיד ואם לא – קנס, ושוב שלפתי את פנקס הצ'קים המהוה ונתתי להם למצוץ ממני את עתידי הלא ברור במנות קצובות.
על הזעזוע הזה התגברתי. אני אדם חזק. גם הוריי עזרו לי קצת. אבל הלקח שלמדתי הוא שהביטוח הלאומי לא מבטח אותך משום דבר. עבור אנשים מסוימים בחברה הישראלית, העצמאים, מדובר במס גולגולת לכל דבר, בלי שום השלכות עתידיות. בגיל 67 אקבל מהם פנסיה בגובה 2,000 שקל, ואם ארצה להשלים את הכנסתי יקצצו לי גם אותה. עם כל תשלום שיורד עכשיו לביטוח הלאומי אני מממנת קצבאות למשפחות חרדיות מרובות ילדים ומוסדות דת שהייתי מעדיפה שלא יתקיימו, אבל בשבילי – שום דבר. וניסיון למחות נגד העוול והשקר הזה יעלה לכם ביוקר, כמו שקרה למשה סילמן היקר, שקרס תחת עול החיים במדינה חסרת רחמים.
ראו הוזהרתם.