בסופו של דבר, אנחנו רק מספרים

מאת – אוהד חורי

אדוני ראש הממשלה,

אני בן למשפחה ממעמד הביניים פלוס. שני הורים מדהימים שעבדו מבוקר עד ערב כדי שלאחי ולי יהיה הכל ולא יחסר לנו דבר. הורים שעלו לארץ בשנות החמישים ועזבו חיים של מותרות כדי להתחיל מאפס, כאן בארץ ישראל, מתוך אמונה של הוריהם בערכים של יהדות וציונות.

ההורים הנפלאים שלי דאגו שיהיה לנו הכל, ובמקביל חינכו אותנו להבין שזה לא מובן מאליו, שיש הרבה מאוד אנשים סביבנו שאין ולא יהיה להם מה שלי היה כשגדלתי. ההורים שלי עודדו אותי לצאת לעבוד בגיל 16 לא כדי להרוויח כסף אלא כדי להרוויח ערכים, להכיר את העולם שבחוץ ואת המציאות, ולתת משהו בחזרה למדינה שבה אני גדל.

ההורים שלי תמכו בי כשהחלטתי ללכת ללמוד עבודה סוציאלית. אני זוכר את השיחה עם אבא שלי, שהסתכל לי עמוק בעיניים ושאל אותי בפשטות: "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" וכשעניתי לו שכן הוא חייך חיוך קטן ואמר "אל תדאג, אני אממן לך את התואר הראשון ואת התואר השני. אתה תתרכז בללמוד ולהצליח".

ההורים שלי ידעו שהמקצוע שבחרתי בו הוא מקצוע שנחשב בתחתית סולם הערכים הישראלי: מקצוע שלא מכניס כסף, מקצוע מלא מתחים, מקצוע לא מתגמל באף רמה ומלא כעס, עצב, פחד (קראת לאחרונה בישראל היום כמה עובדות סוציאליות מאויימות על בסיס יום יומי?).

ידעו, ובכל זאת תמכו.

ולמה אני מספר לך את כל הדברים האלו עלי?
אני לא חושב שהייתי מסוגל להתמודד עם המציאות של ימינו אם לא היה לי רק כזה והורים שכאלו שתמכו בהחלטות שעשיתי, החלטות שבאו מערכים ואמונות שאתה מתיימר לייצג ולהאדיר ובפועל אתה ושכמותך רק רומסים ודואגים למוסס.

ההחלטה ללמוד עבודה סוציאלית הייתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בחיי. החלטה הזו הסירה את המסך שהצבתם מול עיני, אותן מילים יפות על כמה נפלא ונהדר לחיות בארץ ישראל, ובמקום זאת הראתה לי את המציאות והפגישה אותי עם אנשים שמלמדים אותי מה זה לחיות במציאות שבה הברירה היא פשוטה:

אוכל או תרופות?

אני רוצה להזמין אותך לביקור בית איתי אצל המשפחות האלה, בדרום תל אביב.
נוכל לשבת עם הקשישה שתספר לך שהיא לא יוצאת מהבית כבר שבועות כי אין לה כסף לתרופות והיא פוחדת שיהיה לה התקף אפילפסיה ברחוב.

אולי נעמוד עם הקשיש ניצול השואה שחי בחוסר כל (לשבת לא נוכל, יש לו דירת חדר עם מיטה קטנה, אין מקום לכסא) והממשלה שלך עושה כמיטב יכולתה להרוג אותו כמה שיותר מהר, ואם אפשר למחוץ את שאריות הכבוד שלו על הדרך, מה טוב.

חשבתי גם שנבקר את הקשישה הזו שכל פעם מספרת לי מחדש שפעם גם לא היה להם כלום, אבל היה להם הרבה אהבה והערכה למדינה ומה שהיא מייצגת, והיום גם את זה לקחו.

בטוח שנבקר את הזוג הזה שאין לו כלום, אבל תמיד מתעקשים לתת לי כוס מי ברז וביסקוויט מעופש שאני תמיד לוקח (גם אם לא אוכל) כי הבנתי שזה מה נותן להם איזושהי תחושה של ערך ומסוגלות שנעלמה להם מזמן.

אני רוצה שתסתכל לאנשים האלה טוב טוב בעיניים כשהם שותקים ואין להם כח אפילו לבכות.

אני רוצה שתסביר להם איך שנה אחר שנה אתה חונק את תקציב הרווחה, מעלה מחירים, לוקח מהם את שאריות הפירורים שנשארו להם, בעוד הממשלה הדשנה שלך מסתגרת במגדל השן שבנו לה הטייקונים ומפזרת נפיחות, סליחה הצהרות, לכל עבר.
אני רוצה שתסתכל להם בעיניים ותגיד להם שאין ארוחות חינם.

אני פה בשביל לזעוק את הזעקה שלהם, כל אותם אנשים שאתה והשרים המנותקים שלך רומסים על בסיס יום יומי, אנשים שכבר לא נשאר מה לקחת מהם ובכל זאת אתה ודומיך ממשיכים לנסות למצוא פירורים, אותם אנשים שעבורך הם רק כתם צבע אדום מתחת לקו של שטייניץ שלידו כתוב "קו העוני".

הרי בסופו של דבר, אנחנו רק מספרים, לא?

סבתא שלי ברחה מהנאצים ושרדה, אבל את מדינת ישראל היא לא תשרוד

רבקה פרידמן, בת 88, ניצולת שואה, אלמנה וחולה. סבתא שלי. הגישה תביעה להכרה בנכות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בתחילת שנת 2010, כדי לקבל את מה שמגיע לה ע"פ חוק.
גררו אותה לוועדות רפואיות שם ישבה רועדת ומפוחדת מול הדוקטור, שתפקידו לחסוך כסף למדינה ולאשר את המעט שבמעט.אח"כ ביקשו אישור מהרופא האישי שלה בקופ"ח כללית. כך כתבה הרופאה: "סובלת מיתר לחץ דם, סוכרת, וכו'.. מזה כ-50 שנה.. נא להתייחס למחלות כקיימות משנת 1960 לפחות".לרשות לזכויות ניצולי השואה זה לא מספיק, "שלח לנו את התיק הרפואי שלה משנת 1950".
הלכתי לסניף קופ"ח כללית בנתניה שוב ושוב, שוחחתי עם המנהלת שאמרה שאין תיק רפואי מאז כי לא היו מחשבים והתיק בוער.
התקשרתי לארכיב הכללית. דיברתי עם המנהלת, שאמרה לי את אותו הדבר: "לא היו מחשבים אז, אין תיק רפואי משנות ה-50. הוא בוער. אין".
שלחתי עוד מכתב – שוב מהרופאה האישית שלה.
שלחתי עוד מכתב שמסביר- התיק בוער, אין תיק. לא שמרו 60 שנה, אבל יש לה רופאים ותיקים שנתנו סיכום כתוב על מחלותיה.
"זה לא מספיק- שלח את התיק הרפואי שלה".
"אבל אין לה תיק רפואי- הוא בוער".
שוב שלחתי מכתב, ועוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד.
דיברתי עם מרכז המידע שוב ושוב (ושוב ושוב).

אין תשובות, כבר כמעט שנתיים וחצי. אי אפשר לשוחח עם מנהלת התביעות, ולא עם מנהלת המרכז, ולא עם מנהלת הרשות. השארתי מספר רב של הודעות (ואני עדיין מחכה שיחזרו אלי).
מנהלת התביעות, עו"ד רוית ליברמן לא עונה ולא חוזרת אלי. אין לה זמן לסבתא שלי.
מנהלת הרשות הגב' עופרה רוט לא מתערבת. מנהלת מרכז המידע, הגב' טובה זלצר לא מתערבת. אין להם זמן לסבתא שלי.
היום, לאחר פניה נוספת מצידי, נאמר לי ששוב עלי לשלוח את אותו תיק רפואי שכאמור לא קיים.

נשברתי.
סבתא שלי ברחה מהנאצים ושרדה. אבל את מדינת ישראל היא לא תשרוד. מחכה כבר שנתיים וחצי לעזרה שמגיעה לה ע"פ כל דין מהמדינה שבנתה בידיה שלה.
סבתא שלי זקוקה לכסף הזה כדי לקנות בו אוכל ותרופות, כדי לשלם בו חשמל.
מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי שסבתי תמות לפני שיצטרכו לשלם לה את המעט שמגיע לה ע"פ החוק.

סבתא- סליחה שאני לא מצליח לעזור לך. אני באמת מתבייש.