המרדף אחרי הטפסים

נתקבל במייל מאת: הדס

לאחרונה קיבלתי מכתב מאיים מהביטוח הלאומי, המתריע בפני כי יש לי חוב בגין אי-תשלום במשך יותר משנה.

למזלי, נותרתי רגועה כי לאורך כל התקופה המדוברת הייתי מועסקת ושילמתי באופן סדיר ביטוח לאומי, והיה לי ברור כי הנושא פשוט לא מעודכן במערכת (מסתבר שהמעסיק גובה את המס, ומחוייב לדווח ולהעבירו לביטוח הלאומי רק אחת לשנתיים, כך שבאישור חוקי אתה כשכיר קטן יכול ליפול בין הכסאות ולקבל איומים שכאלה…)

ופה התחילה הסאגה – אחרי שביררתי ונעניתי כי עלי לשלוח את טפסי המשכורת הרלוונטיים בפקס או בדואר, עשיתי זאת בשני האופנים – שלחתי פקס ודואר רשום.

במקביל, המעסיק הקודם כנראה העביר להם עדכון לגבי שנת 2011, אז קיבלתי מכתב חדש שחובי קטן משמעותית, אך הוא עדיין קיים.

שלחתי שוב הטפסים הרלוונטיים, ובבדיקה היום, כשבוע ויותר אחרי שקיבלתי אישור שהדואר הרשום נמסר ליעדו, התקשרתי לברר האם עודכנו הפרטים במערכת.

משום מה, למרות האישור שקיבלתי מהדואר, לא מתועדת קבלת דואר רשום ממני, וכמובן שהחוב לא התעדכן.

יתרה מזאת, מסתבר שהוא גדל, כי אני משום מה מעודכנת אצלם במחשב כמי שלא עובדת כרגע (זאת למרות שלא הייתי מובטלת או לא מועסקת אפילו לא דקה בשנים האחרונות).

אחרי מספר שיחות מתסכלות הבנתי היום בסיוע המוקדנית כי עלי למלא את טופס 6131 (הצהרת תעסוקה) באתר שלהם, ולשלוח אותו ביחד עם טפסי המשכורת הרלוונטיים. רק אז, המערכת תתעדכן שאני שכירה פעילה ולא מחוסרת תעסוקה, ויפסיקו לאיים עלי בחובות בדיוניים.

אממה – באתר הביטוח הלאומי לא קיים כזה טופס. בשיחה חוזרת עם נציג הוא כמעט קרא לי מטומטמת שאני לא מוצאת אותו, אבל מה לעשות – אין. אז ביקשתי שישלחו אלי את הטופס במייל או בפקס.

אבל הביטוח הלאומי של מדינת ישראל עוד לא שמע על ההמצאה המתקדמת הזו – לקבל פקסים הם יכולים, אבל לא לשלוח לאזרח הקטן. על מערכת מיילים בכלל עוד לא שמעו שם…

אז עכשיו אני ממתינה שהטופס המובטח ישלח אלי על מנת למלאו, לצרפו להוכחות טפסי המשכורות שלי, ולוודא כמה ימים אח"כ שהכל נקלט במערכת ואני נטולת חובות. למזלי אני צעירה יחסית, יש לי את כל המסמכים וההוכחות, ויש לי סבלנות של פיל.

זה אולי נשמע נושא קטן וחסר חשיבות לעומת הסיפורים האיומים וקורעי הלב של קודמיי, אבל כמה שזה קטן, מסתבר שזה כ"כ שכיח….

אז לא להתייאש, ולשמור טפסי משכורת וטפסי 106 כמה שנים אחורה!

אנסטסיה עובדת בזנות בשביל לממן את החוב לביטוח לאומי שצבר בעלה שנפטר

מתוך כתבה חשובה שפוסמה בהארץ על זנות

 

מה הכסף הזה בשבילך?

“נירוונה. אין לחץ, אין חרדות. יש לך שקט נפשי, יש לך ביטחון. את לא תלויה באחרים. את לא צריכה להתחנן לבעל שישלם מזונות, לא צריכה לבכות לפקיד בביטוח לאומי או לפקיד בנק או לבקש טובות מהמשפחה והחברים. הילד רוצה לצאת עם חברים? יש לך כסף לתת לו. הוא צריך חולצה חדשה? יש לך אפשרות לקנות. צריך מחשב? אפשר לקנות. איך להסביר, זה מאפשר לך תחושה של חיים נורמליים. את לרגע מרגישה כמו כולם, את יכולה לתת לילד שלך מה שכל הורה אחר נותן”.

במהלך הישיבה בסלון הדירה המבט שלי מתעכב על מסך הטלוויזיה שאוצר את פני הלקוחות בבואם. הם עולים בחדר המדרגות, נראים מתוחים, לחוצים, מהוססים, לעתים מזיעים. אני מתבוננת בהם בצאתם, מנסים ליישר חולצה, יורדים במדרגות, משתדלים לא למשוך תשומת לב, מסתכלים הצדה בחשדנות, מנסים לשדר מכובדות, ואז מאיצים את ההליכה, מתרחקים מהר־מהר מהמקום.

אנסטסיה מתרוצצת בין הלקוחות שנכנסים לדירה. היא מקשיבה לקטעי השיחה שלנו ומבטה מתקדר. “היא ילדה טובה, היא ממש לא צריכה להיות כאן”, אומרת חן בטון אמהי. “אני רוצה לספר לך על היום הראשון שלי כאן”, מבקשת אנסטסיה ודמעות נקוות בעיניה הכחולות. הכנות שלה כובשת. המראה שלה עדין, שברירי ופוצע לב. “הגעתי לכאן לפני חמישה חודשים, אחרי ששבוע שלם לא היה לי אוכל לתת לילד שלי”, היא אומרת ומדליקה סיגריה שניכר שהיא לא מרגיעה את סערת הנפש. “בשקלים האחרונים שהיו לי קניתי אוכל לבן שלי. האוכל נגמר, הכסף נגמר. ביום הראשון שהתחלתי לעבוד כאן לא יכולתי להפסיק לבכות ולרעוד בגוף. לקוח ועוד לקוח ועוד לקוח ואני בוכה ורועדת ועם חרדות והיסטריה. הילד פתאום התקשר בוכה ואמר: ‘אמא, אין לי מה לאכול. אמא, אין אוכל בבית’. היו לי כבר 400 שקלים שהרווחתי, התחלתי לבכות ואמרתי לו: ‘אל תדאג, היום יהיה לנו אוכל. היום נלך לסופרמרקט’”.

אנסטסיה עלתה לישראל עם בעלה, גבר לא יהודי. “היינו זוג נשוי עובד”, היא מספרת, “הוא נסע לחופשה ארוכה בארץ המוצא שלו ונפטר שם. הייתי בטראומה קשה. רק אחרי כמה חודשים הסכימו לתת לי סטטוס של אלמנה, גם זה היה כרוך במאבק מול הרשויות. כאילו שזה נכס שאת מקבלת. עבדתי בשתי עבודות בשני מפעלים. בעבודה אחת הרווחתי 4,300 שקל ובשנייה 1,700 שקל. שילמתי למטפלת ועבדתי כמעט 24 שעות מחוץ לבית והכסף לא הספיק. הייתי בטראומה מהמוות של בעלי, בדיכאון עמוק, בלי יכולת לטפל בעצמי ובנוסף במאבק הישרדות יומיומי. פניתי לעמותה ידועה וגדולה שמבטיחה לעזור לנזקקים בענייני ביורוקרטיה כדי שיטפלו בענייני הזכויות שלי. הם שלחו מכתב לביטוח לאומי. במקום סיוע קיבלתי מכתב שבעלי צבר חוב בביטוח לאומי במשך השנים שהוא עבד בישראל ואני מתבקשת לשלם. זה היה סכום אסטרונומי”.

מה מצבך עכשיו?

“כל מה שחשוב לי זה שלילד שלי יש אוכל. אני מדברת על סנדוויץ’ של לחם עם פסטרמה, לא מותרות. אני כל הזמן יושבת פה עם נייר ועושה חישובים כמה כסף אני עוד חייבת. אני מאמינה שבתוך שנה של עבודה בזנות אני אצליח לכסות את החובות”. אנסטסיה חוששת שהסביבה הקרובה לה תגלה ממה היא מתפרנסת. “אני מסתירה מכולם”, היא מודה. “הסביבה שלי תהיה בהלם. זה לא משהו שמתחבר אלי. אני מאוד ביישנית, לא שותה, לא מבלה. כל החיים שלי זה הבית והילד. כשאני יוצאת מפה כל מה שמעניין אותי זה הילד שלי”.

העתיד שמצפה לנו: הילדה תאושפז במוסד ואני אלך לחטט בפחי הזבל, לחפש שם אוכל

סיפורה של איקי, כפי שסופר לטיוח לאומי:

 

במהלך ההריון שלי עם בתי גילו אצלה ציסטה מוחית, אבל לא המליצו לי על הפלה. בדיקת מי השפיר הייתה תקינה, אך בלידה סבלתי מדימום קשה. הייתי תמימה ועוד לא הכרתי את המערכת, לכן לא התעקשתי שבמכתב השחרור ירשמו את הבעיות שהיו במהלך הלידה.

 כבר מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו לא תקין, אך לא דיברתי. הילד הראשון שלי היה בריא וחכם, אבל עדיין היה קשה להשוות. בגיל כמה חודשים הילדה סבלה מרעידות וצמרמורות. בקופ"ח שלחו אותנו לבית החולים בצפת, שהאבחנה שלו הייתה: אמא היסטרית, ילדה בריאה.

 כשהייתה הילדה בת שנה היא נפלה וקיבלה מכה בראש, כפי שקורה לעיתים קרובות לילדים בגיל הזה. לאחר הנפילה היא שכבה על הרצפה מפרכסת כחולה לא הגיבה. הפרכוסים נמשכו זמן רב, עד שהגיע האמבולנס, ואחר כך.

 בבית החולים נקבע שהיא סובלת מאפילפסיה והיא החלה לקבל תרופות.

 עזבתי את עבודתי והתחלתי להשגיח על הילדה במשרה מלאה. הייתי בחרדה, היה לי ברור כי משהו לא היה רגיל. התקפי כעס קשים, משהו ברקע לא היה בסדר, אך הרופאים לא הצליחו לאבחן מה זה.

כבר שהילדה הייתה בת שנה פניתי אל הביטוח הלאומי, שיכירו בנכות שלה. סורבתי בוועדה, ולי לא היה כסף לעורכי דין ולמאבק משפטי, אז וויתרתי על ההכרה של ביטוח לאומי.

 התברר לי שנושא הפגמים המולדים הוא מאד רגיש: הם מעדיפים שלא להכיר בילדים האלה בביטוח לאומי, כיוון שההכרה מחייבת אותם לשלם קצבה רטרואקטיבית למן הלידה.

 בגיל שלוש היא הגיעה להתקף של פרכוסי צחוק, מצב נדיר וקשה מאד של אפילפסיה. כשהגענו לכיתה א' הילדה הייתה תלמידה גרועה, בוכה המון, רבה עם הילדים. כולם אמרו לי שזה  "על רקע רגשי".

 לפני 6 שנים החלה התדרדרות איטית במצבה: היכולות הקוגניטיביות שלה נפגעו, היא דיברה פחות, והפסיקה לדבר בהגיון.

 לאחר שנה החלה התדרדרות מהירה מאד: הילדה החלה תנועות לא רצוניות בידיים, נכנסה למצב קטטוני, וברמב"ם הפנו אותנו לפסיכיאטר.

 הפסיכיאטרית קבעה שההפרעה היא לא על רקע פסיכיאטרי. עשו MRI, אמרו שאין ממצאים והכל תקין, שלחו אותנו הביתה והפסיקו התרופה.

לאחר מכן ההתדרדרות במצבה הואצה. נשלחה למחלקה פסיכיאטרית בנהריה. הלעיטו בתרופות פסיכיאטריות. התקרבה למצב סיעודי.

 פניתי לעובדת סוציאלית, אך היא אמרה שאנחנו לא זכאים לקצבה. רק אחרי שהילדה תצא מאשפוז אפשר לקבל קיצבה מביטוח לאומי. כתוצאה מכך קרסנו כלכלית, בן הזוג שלי נכה, ואני התפרנסתי בכוחות עצמי. לפני ארבע שנים פוטרתי מעבודתי כי לא היו מוכנים לשאת יותר את העדרויותי וגם אני עצמי חליתי.

 בסך הכל קיבלנו מן הביטוח הלאומי 30 אלף ש"ח בדיעבד, שנבלעו בחובות העצומים שלנו.

 בן הזוג שלי לא עמד במצב, התדרדר לאלכוהוליזם, ונפרדנו. מאז אני, חיה מהבטחת הכנסה וקצבת נכות של הילדה. בזמן שבן הזוג שלי הסתבך עם המשטרה וישב במעצר שולמה לו קצבה שהוא לא היה אמור לקבל ונוצר חוב לביטוח לאומי. הם לא טרחו כלל לפנות אליו לדרוש את החוב, כיוון שכנראה ידעו שאין לו, ופנו רק אלי, בדרישה לשלם.

 בעוד שנה תיפסק אבטחת הכנסה שאני מקבלת, כי הילדה תגיע לגיל 18. אין לי ממה לחיות, ואיך להאכיל את הילדה הנכה. מציעים לי לשים את הילדה במוסד, שם ידאגו לקיומה.  כולנו יודעים כיצד נראים המוסדות לנכים של המדינה, ולכן החלטנו להצטמצם עוד. בעוד 4 שנים בגיל 21, ייפסק המימון למסגרת החינוכית של בתי. הכסף ל"שירותים מיוחדים" אמור להיות מעין משכורת עבורי, כמי שמטפלת בה. ישארו לנו 3,000 ש"ח של קבצת נכות לחיות מהן ואז ודאי יאמרו לי ללכת לעבוד, אך אהיה בת 55 וכידוע איש לא מוכן להעסיק אשה בת 55.

 פעם הייתי חזקה מבחינה פיזית ורגשית. היום אני שבורה וגמורה.

 העתיד שמצפה לנו: הילדה תאושפז במוסד ואני אלך לחטט בפחי הזבל, לחפש שם אוכל.

איך לא חשבו על זה קודם?

מאת: יונתן שחם

זה רעיון של אבא שלי: Efraim Shaham

אנו חייבים בתשלום לביטוח לאומי, ובדיווח על כל שינוי בסטטוס שלנו. אבל ביטוח לאומי לא מדווח לנו שום דבר. כך, ביטוח לאומי יכול להפעיל את "שיטת מצליח" שלו – לשלוח דיווחים על חובות מלפני שנים, בסכומים עצומים, מתוך הנחה שלא יהיו לנו את המסמכים ובסוף נשלם.

ההצעה היא לחייב את ביטוח לאומי בחוק לשלוח לכל מבוטח דו"ח שנתי שיכלול את:
מצב החשבון העדכני
באילו חודשים שולמו דמי ביטוח ועל ידי מי (מעסיק, באופן עצמאי וכו')
אילו חובות יש למבוטח כלפי ביטוח לאומי
מה הנתונים האישיים המעודכנים במערכת (מצב אישי, מקום עבודה, אחוזי נכות וכו')

מה צריך להוסיף לדעתכם/ן?

אילו חברי וחברות כנסת יכולים לקדם את זה? תייגו אותם פה!

שיחה אמיתית, שיחה הזויה

 מאת – קרן אורבך לוין

אני: שלום, קיבלתי הודעה על תשלום חוב בסך 5,531 ש"ח. רציתי לדעת במה מדובר.
פקידה: נכון, יש לך שני חובות של 2,484 ו-3,047 על ארבע השנים האחרונות וזה כולל קנסות והצמדה. אם תשלמי עכשיו אני יכולה לקזז לך קנס בסך 751 ש"ח.
אני: איך זה יכול להיות? אני שילמתי לכם כבר עבור כל התקופה הזאת. אני רוצה לראות בבקשה פרוט של החוב. תשלחו לי בדואר.
פקידה: תמתיני רגע.

ממתינה 4 דקות.

פקידה: בדקתי ובאמת שלחו לך את החוב הלא נכון. יש לך חוב של 1,729 ש"ח שכולל קנסות וריבית. אפשר לקזז לך אותו ב-208 ש"ח.
אני: מה? אתם צוחקים עליי? אני לא חייבת לכם כלום, אני דורשת שתשלחי לי פירוט מדויק על מה אתם דורשים ממני כסף.
פקידה: גברת אני לא סיימתי לדבר, יש לך פה גם יתרה על סך 1,978 ש"ח.
אני: אז מה שאת אומרת לי עכשיו זה שאתם חייבים לי יותר מ-400 שקל?
פקידה: כן.
אני: אז למה שלחו לי דרישת תשלום של יותר מ-5,000 שקל???
פקידה (בעצבים): אמרתי לך ששלחו לך את החוב הלא נכון ואמרתי לך מה החוב הנכון, נכון?
אני: את מתכוונת לחוב שלכם אליי.
פקידה: נו, כן!

שלחו לי דרישת חוב שהתבררה כשגוייה ועכשיו נזכרו שהם רוצים כסף עבור שנת 2005

 מאת Shelly Duvilanski

ביטוח לאומי רצו ממני 7000 ש"ח על 2010-12, למרות שהייתי שכירה ויש לי טפסים להוכיח את זה. אחרי בירור, הם ויתרו על הסכום, אבל עכשיו הם נזכרו שהם רוצים כסף על 2005.

שמישהו יסביר לי, תהליך הגבייה הוא רנדומלי לחלוטין שם? יושבים שם פקידים עם מכונת בינגו שיש בה כדורים עם שנה וסכום?

 

"אתם מתארים לכם איך אפשר לחיות מ-700 ש"ח לחודש"- סיפורו של משה סילמן

משה סילמן כותב, 12:12, 18 במרץ 2012

 

אני רוצה לספר את הסיפור שלי.
היתה לי חברה למשלוחים עם משאיות כמו שיגור אקספרס, רק יותר קטן.
בשנת 2001 עם פרוץ האינתיפאדה, הביטוח לאומי בא בדרישה שאני חייב להם הפרשי שומה בסך 16,000 ש"ח לשנת 2000.

אם להסביר למי שלא עצמאי מה זה הפרשי שומה, אז כל שנה נדרש העצמאי לשלם מקדמות מס שנקבעות לפי שנת העסקים שלפני, כך שבשנת 2000 יודעים על הפרשים ב- 2002, ככה זה עובד.
בכל אופן קבלתי דרישה ל-16,000 ש"ח לשנת 2000, אלא מה? בשנת 2001 עם פרוץ האינתיפאדה מחזור עסקיי ירד והמשכתי לשלם מוקדמות גבוהות ששילמתי לפי השנים שהיו יחסית שנים טובות, לכן החוב שלי ירד מ-16,000 ש"ח ל-5000 ש"ח. רואי החשבון שלי הודיעו למל"ל על השינוי, המל"ל ביקש שומה, הרו"ח ביקשו חודש לסיום שומה, קיבלו, סיימו את השומה, מס הכנסה יצא לשביתה, רו"ח הודיעו למל"ל שהם יכולים להגיש את השומה ללא חותמת של מס הכנסה, או שיחכו שמס הכנסה יסיים את השביתה.

הביטוח לאומי לא חיכה ועיקל לי משאית, ולא רק זה- הוא עיקל ברישום במשרד הרשוי עוד שלוש משאיות בשל חוב של 5000 ש"ח .
יומיים אחרי בירורים הפעתי בביטוח לאומי עם יועצת המס שילמתי את חובי 5000 ש"ח, זה היה ביום חמישי אחר הצהרים. נתנו לי שובר גרירה ע"ס 1200 ש"ח, אמרו לי תחזור ביום ראשון תראה ששילמת את שובר הגרירה בחותמת בנק, קח את המסמכים לשחרור המשאית ולך לממן לוד ותשחרר אותה.
אלא מה, ביטוח לאומי היה בשביתה ביום ראשון.
בגלל אופיו של העסק כל משאית היתה חלק אורגני ממערך אחד,
העסק שלי קרס.
אחרי חודש הביטוח לאומי הפסיק את השביתה. הלכתי לשם עם איזו פקידה שהלכה איתי למנהל הסניף, אמרה לי תוך כדי קריצה שאינה משתמעת לשני פנים שאם אתן לה חלק מדמי האכסנה היא תשחרר את המשאית. הלכתי משם בכעס.
בעקבות כך העסק קרס, הבנק עיקל לי את הבית, ביטוחי חיים הלכו, חסכונות שנחסכו בעמל הלכו, המשאיות הלכו, הכל הלך ואני עוד חייב מיליון שקל.

זה לא נגמר. אחרי כמה שנים מצאתי עו"ד שהיה מוכן לנהל את התביעה ללא תמורה (שום עו"ד לא היה מוכן להאבק נגד ביטוח לאומי).
בית המשפט רצה יותר מ-200,000 ש"ח אגרת משפט שלא היה לי. בקשתי פטור מאגרה מהשופט חנן ברנר, איך שהתחיל הדיון הוא אמר לי שאם אסכים לתביעה של 100,000 ש"ח הוא יוותר על האגרה, אבל מה לעשות שהנזק שנעשה לי הוא 8,000,000 ש"ח? נקלעתי לעוד עוולה – הפעם מבית המשפט, שדן בפטור מאגרת משפט. למעשה דנים בשני מבחנים: אחד, יכולת כלכלית. שניים, אם התביעה מוצדקת. בפסק דיינו של השופט חנו ברנר הוא פסק שמבחינת יכולת כלכלית אני זכאי לפטור, ולא דן בכלל במבחן העילה. בכל אופן הוא פסל את הבקשה לפטור.
הגשתי ערעור לעליון, העליון החזיר את העירעור למחוזי בטענה שחנן ברנר ישב במחוזי כרשם, אז את העירעור צריך להגיש למחוזי.

למי הערעור הגיע? נחשתם נכון, לחנן ברנר, שאסור היה לו לשבת בעירעור על החלטה של עצמו, אבל למי במדינת ישראל אכפת?

הסאגה עוד לא נגמרה.

ב2006 הוצאתי רשיון על מונית, הצלחתי איך שהוא להתפרנס.
ביוני 2011 עברתי אירוע מוחי. רופא תעשייתי אסר עלי לנהוג, כך שאיבדתי את היכולת לעבוד במה שעבדתי כל חיי.
נגשתי לביטוח לאומי, קיבלתי 64% נכות ואני לא זוכר בדיוק כמה אחוזי אובדן כושר עבודה, אני מעריך 50 או 60 אחוז. קבלתי 1300 ש"ח גמלת נכות ב- 28 לכל חודש ו -700 ש"ח אבטחת הכנסה ב- 14 לחודש.
בינואר הורידו לי את אחוזי הנכות ל – 34%, לכן לא מגיע לי גמלת נכות, אבל בגלל שהתייצבתי בלשכת התעסוקה בכל חודש מגיע לי בכל חודש 2000 ש"ח אבטחת הכנסה.
מה הביטוח הלאומי עשה? הוא שילם לי בינואר רק 700 ש"ח  ב- 14 לחודש ולא הסכים בשום אופן לתת לי את ה- 2000 ש"ח שמגיע לי על-פי חוק.
אתם מתארים לכם איך אפשר לחיות מ-700 ש"ח לחודש.

בקיצור, קפקא. היום אני מרגיש שהמדינה בגדה בי.
שירתתי בצבא שלוש שנים, עשיתי מילואים עד גיל 46, שילמתי מיליונים למיסים. לצורך המשפט חישבתי כמה שילמתי בזמן שעסק היה פעיל: שילמתי 1073 ש"ח לתקופה של חמש שנים מבלי לקחת בחשבון את כל המיסים העקיפים על קניות פרטיות.

אני רציני: עובדי מדינת ישראל הם האויבים שלי.

אני בן 57 היום, אחרי אירוע מוחי. כבר לא ילד שיכול להתחיל מחדש.

חייבים לעשות משהו, חייבים לשנות.