המעקלים של ביטוח לאומי לא שברו את רוחי, בינתיים.

מאת: ynet 

כמו משה סילמן, גם החובות שלי תפחו וטבעת החנק התהדקה. המעקלים של הביטוח הלאומי באו וגם אלה של חברת התקשורת של הטייקון שקיבל "תספורת". בינתיים, הם לא שברו את רוחי

אלה, שם בדוי

לא לקחתי חלק במחאה החברתית, וסביר להניח שדעותיי הפוליטיות רחוקות מדעותיהם של דפני ליף וחבריה כמרחק אילן בן דב ממשה סילמן. אף שחוויתי מצוקה קשה, מעולם לא השתתפתי בהפגנה. אני רחוקה מלהיות "פרזיטית שדורשת דיור חינם", כמו שחושב אמיר חצרוני. ועם כל זה, גם אני משה סילמן – אישה אחת קטנה, שנאבקת בשקט על הזכות לשרוד בארץ אוכלת יושביה, ומוצאת את עצמה בבוקר אחד עם חוב של 1,175,000 (כן, מיליון ומאה שבעים וחמישה אלף) שקלים, שאין אדם בעולם שיכול להחזיר, אלא אם הוא טייקון שמקבל תספורת בחינם ממשקיעים חסרי חוט שדרה.

כילדה חלמתי כמו כולם על בית ממוצע, שלושה-ארבעה ילדים חמודים, מקצוע מכובד ופרנסה שתאפשר לי ולחלומות הקטנים שלי להתקיים בכבוד. לא חלומות גרנדיוזיים של להקים מפעל, להפוך לטייקון נדל"ן ואפילו לא לנצל את כישוריי כדי להיות פוליטיקאית שמשנה סדרי עולם.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. כדרכו של עולם התחתנתי. ואז נולד הילד הראשון. ואחריו השני. והשלישי. והרביעי. והם צריכים חיתולים וטיטולים, פירות וירקות, חלב ולחם, גנים ובתי ספר שפעם הבטיחו לי שיהיו בחינם, לימודים, וגם בית. אפילו לא כזה שיהיה שלנו, כי מי בכלל יכול לחשוב על קנייה.

חוב של אלף שקלים תפח ל-30

וכך, בנוסף למוצרי הצריכה לילדים, שכר הדירה גוזל את רוב המשכורת הצנועה. אם זה לא מספיק, צריך לשלם גם חשבון מים – כי יש תאגיד שצריך לפרנס – וחשמל, וגז, ומדי פעם גם איזה בגד לא בלוי לילדים. שכחתי כבר מתי קניתי משהו לעצמי, למשל שמלה חדשה. אולי בגלגול קודם. ואז מגיעה הארנונה, ואחריה הביטוח הלאומי, ועוד לפני שהבנתי מה קורה גיליתי שיש לי חוב לא גדול – כמה אלפי שקלים – ועיקול בבנק, וצ'קים שחוזרים והגבלה חמורה. והנה מתחיל מרוץ השדים האמיתי. אין יותר אשראי בנקאי, אבל איכשהו צריך לשלם שכר דירה כי בעל הבית הוא לא גוף פילנטרופי, ובניגוד למה שאמור היה להיות גם עמידר אינה גוף כזה.

הפגנת תמיכה במשה סילמן מול המוסד לביטוח לאומי, תל אביב (צילום: מוטי קמחי)
הפגנת תמיכה במשה סילמן מול המוסד לביטוח לאומי, תל אביב (צילום: מוטי קמחי)

וכך נוצר חוב קטן פה וחוב קטן שם, ועסק שניסיתי להקים קרס בראשיתו כשההוצאות היו גבוהות מדי. ועוד לפני שהספקתי לומר "יצחק תשובה" חוב של 300 שקל לרשת הסופרמרקטים של טייקון קטן קפץ פתאום ל-1,000 שקל, פלוס ריבית והצמדה, פלוס תשלום נאה לעורכי הדין שלו, פלוס עיקול כל תכולת הדירה שלי אל מול עיניהם הדומעות של ילדיי. מישהו הרי צריך לפרנס את המשפטנים והיח"צנים שמוכרים לנו לוקשים על הבוסים טובי הלב שלהם. מישהו צריך לממן להם תספורת לחובות של מיליארדים, בזמן שאני לא מקבלת הנחה מהמדינה אפילו על מאות או אלפי שקלים.

ואגב, אם מישהו חשב שהריבית הבנקאית שוחטת, שינסה פעם את ההוצאה לפועל. חוב התחלתי של אלף שקל הגיע במהירות ל־20 ו־30 אלף, ועורך הדין של החברה – שמרוויח מספיק כסף כדי לקנות אותי יחד עם כל ילדיי – מתקשר בשעת בוקר מוקדמת, בקול רך ומתחנף. "נסגור איתך על חצי, רק 15 אלף שקל", הוא אומר במתק שפתיים, "אבל רק אם תשלמי עד ה־15 בחודש. אחר כך הקנס יגדל עוד יותר".

והנה אין לי טלפון, ואין חשמל

לאט לאט החובות הלכו ותפחו, וטבעת החנק על צווארי התהדקה. בכל ערב נכנסתי למיטה כשבלבי תפילה – שבבוקר עדיין יהיה חשמל, שהמקרר ימשיך לעבוד כי לעזאזל, אין לי כסף לטכנאי, שמכונת הכביסה תעבור גם את השבוע הנוכחי כי לא נעים לשלוח את הילדים לבית הספר בבגדים מטונפים, ושאף מעקל לא ידפוק בדלת וייקח את הטלוויזיה בת ה-20 שנה מילדיי. אך לשווא. המעקלים באו. שוב ושוב. אלה של הביטוח הלאומי – כן, הארגון שאמור לסייע לי ולשכמותי, ואלה של חברת התקשורת, שבראשה עמד טייקון שקיבל "תספורת" על חוב שגדול בערך פי מיליון מ-480 השקלים שהייתי חייבת לחברה שלו.

הגיעו גם האנשים הנחמדים מהסופר של הטייקון האחר, שגילח לי את כל הבית, וגם אלה שבאו מטעם בעל הדירה והשליכו אותי יחד עם ילדיי לרחוב, מהסיבה הפשוטה שמרוב חובות כבר לא היה לי מאיפה לשלם את שכר הדירה שהרקיע פתאום שחקים, כי לממשלת ישראל הרבה יותר חשוב לפרגן לאילי הנדל"ן שתורמים להם, מאשר לנו – האזרחים הקטנים מאוד.

מעשה קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. משה סילמן ברגע ההצתה  (צילום: מוטי קמחי)
מעשה קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. משה סילמן ברגע ההצתה (צילום: מוטי קמחי)

והנה אין לי טלפון, ואין חשמל. ולפעמים גם אין גז ואין מים. ואין בית. ואין למי לפנות כדי שיעזור להוריד את אבן הרחיים מהצוואר. אז כן, גם אני משה סילמן. ולפעמים, כשהכוח כבר נגמר, נותר רצון אחד ברור – לסיים את הכול. בשקט, בלי להגיע לכותרות החדשות. אחרי המוות אין יותר חובות, הרהרתי לא פעם, ואולי כך הילדים שלי יוכלו להתחיל מהתחלה. בפעמים אחרות קיוויתי, באמת שקוויתי, למות בפיגוע, כדי שהמדינה תהיה מחויבת לדאוג לילדיי היתומים. מצד שני, חשבתי, הרי מי מבטיח שיהיה בכלל מי שידאג להם. הביטוח הלאומי? באמת?

ראיתי את הלב הקפוא

חוץ מזה, בישראל הקפיטליסטית, גם חלקת קבר היא מאוד לא זולה. הרי גם סוחרי המוות מחברה קדישא צריכים להתפרנס ממשהו. ומי ישלם על ההלוויה והקבורה? הילדים, שכל מה שרציתי זה לתת להם התחלה טובה יותר לחיים?

ובינתיים מחירי האוכל עולים, ומחירי השכירות מזנקים, והריביות שוחטות, והחוב גדל לממדים מפלצתיים. לו היה לי את הכסף לשלם לפני עשר שנים, ב-15,000 שקל הכול היה נסגר.

כדי למנוע את הסילמן הבא (צילום: אוהד צויגנברג)
כדי למנוע את הסילמן הבא (צילום: אוהד צויגנברג)

והיום? אני מחזיקה על גבי חוב של יותר ממיליון שקל. בינתיים, הם לא הצליחו לשבור את רוחי. בורכתי בילדים מופלאים, שעובדים בעצמם קשה ומנסים בעצמם לסייע לי ולאחיהם הקטנים. פה ושם, באמצע הדרך, אנשים טובים מוכנים ללכת לקראתנו. יש לי גם גישה חיובית לחיים, ואמונה שבכל יום אפשר להתחיל מחדש, ולא משנה מה עומק הבור שאליו נכנסתי, אחרת כבר מזמן הייתי מעלה את עצמי באש בתוך סניף בנק או במשרדי הביטוח הלאומי.

אז אני בהחלט משה סילמן. לא שופטת אותו לרגע, גם אם המעשה שעשה קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. כמוהו, ראיתי את הלב הקפוא בשירותי הרווחה ובביטוח הלאומי, וחוויתי את אוזלת היד הנוראה של ממשלת ישראל, שרוב שריה עסוקים במלחמת הישרדות מביכה על כיסאם, במקום לדאוג להישרדותנו שלנו.

ואם אתם לא רוצים למצוא את עצמכם יום אחד במצבי או חלילה במצבו, כדאי שתמונתו המצמררת תבער מול עיניכם בכל יום, מעכשיו ועד שנוציא את המדינה הזאת מידיהם של הפקידים, הביורוקרטים והברוקרים הציניים שמהמרים על חיינו ועל הפנסיות שלנו בבורסה האמיתית – ונחזיר אותה לידי אזרחיה.

אני בוכה על המדינה על האנשים האומללים, על האטימות של ביטוח לאומי והעליבות של משרד הבטחון. מנוולים!

מתוך תכניתו של נתן זהבי

להאזנה

מומלץ להקשיב לראיון המלא.

תקציר:

היה לי בעל יליד הארץ שלחם בכל מלחמות ישראל. הוא נפצע במלחמת יום הכיפורים, ונפלנו טרף לביטוח לאומי.

נפלתי טרף לציפרניים אלימות של ביטוח לאומי ומשרד הבטחון.

ביטוח לאומי ומשרד הבטחון שיחקו בי לא פינג פונג אלא כדורגל. בעלי היה עצמאי. הגעתי לפת לחם. גידלתי בצורה מחפירה שלושה ילדים. בעלי פשט רגל עם המסגריה שהייתה לו. מכרנו כל מה שהיה לנו. גידלתי שלושה ילדים בציפורניים, ילדים לתפארת מדינת ישראל. גם בצבא בדרגות בכירות. לא היה ממסד ממשלתי שלא שיחדתי. עשיתי דברים כדי להציל את המשפחה שלי. וגידלתי ילדים לא בזכותם. עשיתי שפם וגבות לנשים כדי להביא לחם ודייסה לילדים שלי. בוז ויריקה בפנים לכל המחוקקים את החוקים המתועבים שהם רק על הנייר באמת אין שום דבר. א. באמת אתה צריך פרוטקציה אתה צריך להיות זנותי מנוול. אתה לא מבין הזה ולא יבינו את זה כל החלאות שמדברים על המסכנים האלה. אני לא הייתי מסכנה ובעלי לא היה מסכן. נפלתי טרף לחלאות.

למדתי את הדרך שאם אתה לא דופק על השולחן ולא יורק עליהם הם לא מבינים. בעלי עם שטף דם במוח היה צריך לעבור לבית לווינשטיין. הייתי צריכה להביא אישורים מקופת חולים מכבי, שיעזרו. הלכתי ובאתי ימים בבכי. רופא מחוזי אומר לי את יודעת כמה זה יעלה לנו. אומרת לי פקידה: את עדינה, אף אחד לא יעזור לך. רק שאני משתוללת בנאדם מקבל את הטיפול. אמרתי למה אני צריכה לצעוק למה אני צריכה לבכות אני לא מכירה את הדרך הזאת.

אני לא בוכה לך אני בוכה על המדינה על האנשים האומללים, על האטימות של ביטוח לאומי והעליבות של משרד הבטחון. מנוולים!

הייתי בכל המשרדים ולא ראיתי מקום שיש בו הגינות.

הגעתי למצב ששיקמתי את עצמי ובעלי נפטר. אני שומעת את האומללים ההם ואתם לא מבינים מה נעשה. שלכול המסכנים שלא יכולים לזעוק את זעקתם כי דלה שפתם.

סיפורו של א' – שנשרף בשקט עד שהתכלה.

ר. מספרת על א’ בנה שהתאבד

(התקבל בשיחה טלפונית מזוג הורים מבוגרים שבנם התאבד לאחר שהסתבך בחובות לביטוח לאומי, הפרטים המלאים שלהם שמורים במערכת טיוח לאומי)

מספרת אמו של א' ר, כל הפרטים שסופרו מגובים בארגזי מסמכים.

א' סבל ממשבר נפשי אחרי הצבא, והוגדר כנכה מבחינה נפשית על ידי הצבא.

עורכי דין הציעו לאמו לתבוע את משרד הבטחון אבל הייתי פטריוטית ואהבתי את המדינה ולא רציתי לתבוע את משרד הביטחון.

היה מאושפז אחרי הצבא והכיר פיליפינית שהתחתנה איתו וברחה עם חוזה הנישואין. משרד הפנים ביטל את הנישואין. ואז היא באה יחד עם מעביד שלה, והחתימו את א. על אבהות תמורת אלף דולר. הם איימו שהיא תתבע על מזונות. הגיע כתב תביעה של מזונות.

החליטו שהוא לא כשיר לדין. הוא חויב לשלם 750 שח לחודש ואיים להתאבד בפעם הראשונה. העניין שהוא הסתבך גם מעבר למזונות. הוצל”ף עיקלה לו בהסכמת השופטת את כל הקצבה, החוב התנפח והגיע ל-11,000 שח והוטל עיקול על הקצבה שלו. הוא הגיע לחדר מיון, ואיים להתאבד. ביטוח לאומי הותיר אותו ללא כלום חודשים ושנים. החליטו שהוא לא עומד בקריטריונים של אבטחת הכנסה והוא נאלץ לחיות מ-400 ש"ח.

בכתב התביעה בגין תשלום על הלידה בית החולים בו נולדה הילדה אמר שבגלל שהיא לא אזרחית הוא צריך לשלם עבור האישפוז והלידה. בסוף התברר שבכלל הם תבעו את ביטוח לאומי ששילם.

בשנים הראשונות היו מעקלים את כל הקצבה ומשחררים אותה בסוף השנה. שמחנו וחשבנו שזה סוף הסיפור. כל שנה צריך לסדר לו הבטחת הכנסה. בסוף השנה היו מחזירים לו חוב. 15 שנים נמשך המשחק הזה איתו ככה. עד שזה הופסק ושלוש שנים הוא קיבל רק קצבה של 400 שח בחודש שממנה היה אמור להתקיים.

בחודש אחד הם הוא קיבל קיצבה גם של הילדה, אחרי חודש חודשיים. ואז כותבים לו לא שילמת וחוב של 12-14 אלף. יש לי שני קרטונים מלאים מסמכים של הוצאה לפועל שרצו לעקל את קיצבת הנכות של א. למרות שהרופאים הפסיכיאטרים כתבו שאסור להפעיל עליו הוצאה לפועל בגלל מצבו הנפשי השברירי.

וכל הרופאים כתבו שאין לו כסף לתרופות והוא לא מקבל את המינונים הדרושים לו. והפסיכיאטר כתב שאם זה ימשך כך אז זה עלול להגמר באסון ואף הדגיש זאת. ביטוח לאומי והשופטת לא התייחסו, גם הוצאה לפועל לא התייחסו למרות שמכתב מפורש מפסיכיאטר בכיר (לא פרטי מכספי המשפחה) קבע שהוא עלול לשים קץ לחייו. וזה עלול להסתיים באסון, והוא מאיים להתאבד, כך כתב במפורש הפסיכיאטר.

מהדיון הראשון בבית המשפט הוא יצא ישר לבית החולים. החלו אישפוזים תכופים אחרי שהוא איים להתאבד, הדבר כתוב במסמכי בית החולים.

אשפוז אחר אישפוז, במשך 11 שנה היו אישפוזים שכולם נגרמו מהחרדה שלו שאין לו קצבת קיום מביטוח לאומי, ובעצם הקיום שלו בסכנה.

גם כשניסו לשקם אותו בעבודות שיקומיות הוא סבל מאיומים של ביטוח לאומי שיפסיקו לו את הקצבה אם יקבל משכורת. הוא פונה מהעבודות באמבולנס לבית חולים לחולי נפש כשלא יכול היה לעמוד בחרדה של העיקולים. הרופא אמר לו אני מבין למה אתה לא מחזיק בעבודות שיקומיות כי אתה מרגיש שחרב מתנופפת מעל ראשך ולא יכול להמשיך. פחד העיקולים לא עזב את א'. הכספים הם ביטוח לאומי, של המדינה, למה לא העבירו אותם ישירות לאם בתו? למה הוצאה לפועל? הבנתי שהפיליפינית בוטחה בניגוד לחוק בביטוח לאומי למרות שלא הייתה אזרחית ישראלית.

 אחרי ששללו ממנו את הזכויות החוקיות, השאירו בנאדם ללא אמצעי לקיום. כנגד החוק הישראלי.

המדינה הרגה את הבן שלי: ביטוח לאומי, הוצאה לפועל, שלטון החוק, הרגו את הבן שלי.

 אני מספרת את הסיפור כדי שאף אם לא תהיה במצבי. היה לי ילד פרח, ילד משכמו ומעלה, וביטוח לאומי לקח לי אותו.

ואז הגיע המכתב מההוצאה לפועל

נתקבל במייל מאת: ניצן

עד אוגוסט בשנה שעברה הכל היה בסדר. המחאה החברתית היתה בשיאה, היתה תחושה שמשהו טוב קורה באויר. יוקר המחיה, יוקר המחיה, יוקר המחיה, ואני. בת 29. אני עוסקת במקצוע חופשי נורא. כל כך חופשי שרוב הזמן הייתי פרילאנסרית. אחרי שנתיים מאומצות של עבודה רציפה כשכירה, גם אם במקומות שונים (שזה גם הישג), נזכרתי שפעם היו לי חלומות ואני רוצה לכתוב תסריט. החלטתי לעשות הפסקה ולקחת מהמדינה את מה שמגיע לי על פי חוק: דמי אבטלה. איכשהו יצא שהמדינה אמרה לי שזה רעיון טוב, אבל רק עוד טופס אחד ועוד מסמך, ורק עוד זה ועוד זה, והופ עברו השלושה חודשים של החתימה ושקל אחד לא עבר אלי מביטוח לאומי. פתאום פה חסר יום ושם, ואני מה אני אעשה, שכר דירה צריך לשלם ויש גבול למה שמסגרת האשראי של חשבון הבנק יכולה להכיל.

אני גרה עם אחותי לא רחוק מתל אביב, מחזיקה קטנוע, שני חתולים וחלומות גדולים, שני האחרונים שרידים מלימודי הקולנוע. הכסף מביטוח לאומי בושש להגיע אז לקחתי הלוואה מבנק דיסקונט. לא גדולה מדי, 24,000 ש"ח. ככה שיהיה לי גם כדי לסגור את המינוס וגם לשלם את שכר הדירה, פלוס למחזר הלוואה אחרת שלקחתי לפני שלוש שנים וכמעט הסתיימה, בריבית של P+0.5. כל זה במחיר מדהים של 12% ריבית לשנה, למשך 30 חודשים, החזר של כ-1000 ש"ח לחודש. כשהבנתי מה קרה, התחלתי לבכות מול הפקידה אבל זה היה מאוחר מדי. "מאיפה תחזירי?" היא שאלה ואני עניתי בבטחון, או-טו-טו נכנס כסף מביטוח לאומי. כל רגע.

משם ההדרדרות היתה די מהירה. קצת אחרי שלקחתי את ההלוואה גיליתי שלחדש את הביטוח לקטנוע יעלה לי כמו קטנוע חדש, אז הוא נזנח. הכסף לא הגיע, המוראל ויחד איתו הבטחון העצמי, ירדו לשפל שכמותו לא היה. כשהבנתי שכסף מביטוח לאומי אני לא אראה אם אני לא אתנפל עליהם עם השיניים, כבר לא רציתי לקום בבוקר או לאכול (לא שהיה כסף לממן את זה). שלושה פרוייקטים שלקחתי כפרילאנסרית ירדו לטימיון, לא רחוק מהמצב-רוח ודיסקונט הפסיקו לשמוע ממני. מבחינתם ירדתי מהארץ. לא עונה לטלפונים, לא באה לבקר. לאט לאט התחלתי לזנוח גם פרוייקטים שהשתתפתי בהם בשביל הנשמה. החברים לחצו עלי והגעתי לרופא המשפחה שעוד שניה רצה לאמץ אותי רק שאני אפסיק להיות עצובה. בלי להכנס לזה יותר מדי הוא קבע: דיכאון קליני. רשם כדורים וציווה ללכת לפסיכיאטר. התקשרתי לפסיכולוגית שנטשתי חודשיים לפני כן מטעמים כלכליים ושאלתי אותה מה דעתה, היא החניקה דמעה והציעה שנפגש בתשלום סמלי ואני אחזיר כשיהיה. הטלפונים מהבנק, הצעקות מבעלת הבית, היחס הקר מאחותי בעקבות המצב והרעב שהפך להיות מציאות יומיומית עשו את שלהם. הבנתי שמשהו חייב להשתנות. פיזית. הודעתי לאחותי שאני עוזבת את הדירה (היא לא קרעה את החולצה לאות אבל), מצאתי עבודה כשכירה שוב, עטיתי על עצמי חיוך ולכל עבר שידרתי שהכל חזר לשליטה.

מינוס 4 קילו, פלוס עבודה חדשה, פלוס דירה חדשה, שווה דף חדש.

ואז הגיע המכתב מההוצאה לפועל.
יש לי נטיה להתעלם מדברים ולקוות שהם יעלמו. כנראה משהו שירשתי בגנים מאבא. שזה די מצחיק, כי הוא זה שטיפל לי בכל העניינים הפיננסים עד כה. אלא שבדצמבר, במקביל לתחושת חוסר הערך שלי, אבא שלי חטף התקף לב, מה שהבהיר לי שאי אפשר להסתמך עליו יותר.
אז הגיע המכתב מההוצאה לפועל ואני עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב, הכנסתי אותו למגירה וחיכיתי שהוא ייטפל בעצמו. לקח לי קצת זמן להבין שזה לא יקרה וגייסתי לעזרתי עו"ד מכר, איש טוב שהסכים לדון בדברים מול עורך הדין של הבנק.
חשבתי שהחיים שלי היו מגעילים ומסובכים ובפברואר 2012 גיליתי שזה היה הקדימון.
אני בחוב של  30,000 ₪ להוצאה לפועל, הבנק לא מוכן לדבר איתי, בית פוסט מצפה לקבל ממני כסף על שירות שביצע עבורי, כבר לויתי מחברים, לא אכלתי ארוחה מסודרת כבר חודשיים והכיף האמיתי מתחיל עכשיו.
אין בנק שרוצה להלוות לי כסף, שלא לדבר על לפתוח חשבון חדש. העו"ד מוכן להגיע להסדר, אבל בריבית של 17%. בנק הפועלים, שהערתי אצלם חשבון מתרדמת, מוכנים לתת לי הלוואה אבל פחות או יותר באותה ריבית. תיארתי לעצמי שחודש-חודשיים של משכורת סדירה תשכנע את פועלים ששווה להמר עלי והחזרתי את הטופס למגירה.

חודשיים אחר כך באתי לבקר את אבא בבית החולים, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב. "תגידי," הוא שאל, "מה קורה עם ההוצאה לפועל? את מטפלת בזה?" כן, שיקרתי. "טוב, כי הגיע מכתב שאומר משהו על עיקול רכב."

שיט. הקטנוע. חזרתי להתחבא מתחת לשמיכה.

במהלך חיי למדתי להתייחס לדרמות הגדולות שעוברות עלי כסוג של דמי חיבה ופייסבוק הוא מקום טוב לדווח בו דברים. העליתי סטטוס בקשר למחאה המתקרבת ובדיון שהתעורר סיפרתי שהקטנוע שלי ככל הנראה מעוקל וההוצאה לפועל רוצה את בני בכורי, כל זה בגלל שביטוח לאומי מחפשים כל סיבה אפשרית לא לשחרר לכיווני את הכסף. זה עורר את עניינו של מכר מהעבר הרחוק שהחליט לקחת אותי כפרוייקט וללוות אותי בדרך החוצה מבור החובות העמוק שנקלעתי אליו.

לא, לא מדובר בהרבה כסף. סך כל החובות שלי, כולל הלוואות מבנקים וחברים, כולל תשלומים שנגררים, עומדים על 50,000 ₪ פחות או יותר. אני מכירה אנשים עם חובות גדולים יותר שלא שמעו ציוץ מהבנק שלהם, בטח שלא מהוצל"פ. אבל אני טרף קל. אין לי כסף והריבית שיעשו עלי עד שאני אוכל להחזיר את הכל, יכולה לממן עוד חוב כזה.

אבל עכשיו עיקלו לי גם את חשבון הבנק. מה שאומר שבאמת אין גוף פיננסי בישראל שיסכים לתת לי כסף (ובדקתי). שכר הדירה צריך לרדת עוד יומיים, לפחות הוצל"פ השאירו לי 1,000 ₪ בעובר ושב. נחמד מצידם. שלא יובן לא נכון, זה לא שאני מתכחשת לחוב, חס וחלילה. לויתי מבנק דיסקונט ואני צריכה להחזיר, אבל איך אפשר לעשות את זה אם הם לא מאפשרים קצת מרווח נשימה?

אני יודעת שאפשרי לצאת מזה ואנשים יצאו מחובות גדולים יותר. אני צופה קבועה של משפחה חורגת ואני יודעת שאם אלון גל יצעק עלי זה יסדר לי את כל החיים. אז אני יוצאת למסע לסדר את הכל עם היועץ הפיננסי שלי, ואתם מוזמנים לעקוב…

שיהיה בהצלחה לכולנו.