הביטוח הלאומי מתכנן להקשיח את התנאים למתן קצבאות לחולים כרוניים

כתבה של דן אבן, מתוך "הארץ"

המוסד לביטוח לאומי פועל בימים אלו להקשחת התנאים המזכים חולים כרוניים בקצבאות רווחה. מידע שהגיע ל"הארץ" מצביע על החמרה מתוכננת בקריטריונים לקביעת אחוזי נכות לחולי סוכרת, פרקינסון ומחלות לב, ובעתיד צפויים שינויים גם של מחלות כרוניות אחרות. השינויים לא יחולו רטרואקטיבית, אלא רק לגבי חולים שיגישו בעתיד תביעות לקבלת אחוזי נכות.

השינויים נעשים במסגרת עדכון מחדש לספר הנכויות של הביטוח הלאומי, שנכתב בשנת 1956, אך טרם נכנסו לתוקף. במוסד לביטוח לאומי מבהירים כי המהלך נעשה בתיאום עם רופאים מומחים והאיגודים המקצועיים הרלוונטיים, אולם רופאים ששוחחו עם "הארץ" הביעו חשש מפני פגיעה בזכאותם לקצבאות של חולים כרוניים, מבלי שהדבר נבחן לעומק.

כך למשל, מידע שהועבר באחרונה לאגודה הישראלית לסוכרת מצביע על שינויים מרחיקי לכת בקריטריונים המאפשרים לחולי סוכרת לקבל אחוזי נכות. עד כה, נקבע כי חולי סוכרת עם סיבוכים יקבלו 65% נכות באופן אוטומטי. מעתה, ייקבעו אחוזי הנכות בהתאם למספר הסיבוכים וחומרתם. לפי הקריטריונים החדשים, חולי סוכרת עם שני סיבוכים בדרגת חומרה גבוהה מ-20% כל אחד יזכו ב-65% נכות, וכך גם חולים עם סיבוך אחד בדרגת חומרה של 30%, אולם סיבוכים קלים לא יאפשרו מתן אחוזי נכות, לרבות פגיעה בעצבים תחושתיים (נוירופתיה סוכרתית) והפרעה קלה בעיניים (רטינופטיה) ללא בצקת.

צילום: לימוד אדרי

א' (השם המלא שמור במערכת), בת 56 ואמא לחמישה ילדים, סובלת מסוכרת לא מאוזנת עם בעיות אורתופדיות בצוואר, בברכיים ורגליים, וכן מיתר לחץ דם ותסמונת דום לב בשינה. לפי תקנות המוסד לביטוח הלאומי, היא זכאית כיום לקצבת נכות בסכום של 4,000 שקלים. זכאותה נבדקה בתהליך ממושך, במהלכו הצליחה א' להוכיח בפני ועדה רפואית כי יש לה מעל ל-40 אחוזי נכות. אילו היתה מגישה תביעה לאחר כניסת השינויים, אחוזי הנכות שלה יהיו 20-10 בלבד, והיא לא היתה זכאית לקצבה חודשית.

מידע נוסף מצביע על שינוי מתוכנן בקריטריונים לקביעת אחוזי נכות לחולי פרקינסון. במפגש שנערך עם ארגוני חולים בסוף יולי הופיע נציג הביטוח הלאומי, ודיווח על השינוי המוצע: אם עד כה חולי פרקינסון היו זכאים לאחוזי נכות בגין רעד בכל צד בגוף, כשצד ימין זיכה ב-30% נכות לפחות וצד שמאל ב-20% נכות לפחות, ושכלול הנתונים אפשר 42% נכות הגבוהים מהסף המחייב לקבלת קצבה (40%), מעתה יקבלו חולי פרקינסון הסובלים בשני הצדדים מרעד קל ונוקשות שרירים בדרגה קלה 20% נכות כוללים בלבד. אחוזים אלו אינם מאפשרים לעבור את הסף הנדרש לבחינת הזכאות לקצבה. לתקנות נוסף אמנם קריטריון חדש, המזכה ב-10 אחוזי נכות חולי פרקינסון הסובלים מהמחלה בצורתה הקלה ביותר, אך הדבר עדיין נמוך מהסף המאפשר זכאות לקצבת נכות.

כמו כן שונו באחרונה הקריטריונים הנוגעים לחולי לב, בשיתוף איגוד הקרדיולוגים. במסמך המציג את השינוי, שהופץ לרופאים, הוחלט לעדכן את המבדקים החדשים לחולי לב לצורך זכאות לאחוזי נכות, ולהוסיף בדיקות אקו לב ובדיקת מאמץ כקריטריונים לזכאות. בנוסף, הוחלט שלא לכלול בקריטריונים לזכאות לאחוזי נכות חולים עם תעוקת חזה, שעד כה היו מקבלים הכרה באחוזי נכות בהתאם לתדירות התעוקה ועוצמתה.

טרם ברור מתי ייכנסו השינויים לתוקף. חרף פעילות במערכת הבריאות להעברתם בוועדת הבריאות של הכנסת, החוק מתיר להעביר את השינויים באישור מועצת הביטוח הלאומי ושר הרווחה בלבד. לדברי רופא בכיר בבית חולים גדול במרכז הארץ, "אנו חוששים שיש פה ניסיון למחטף שתהיה לו השפעה רוחבית על חולים כרוניים בישראל".

לדברי מנהלת המרכז למימוש זכויות רפואיות, לבנת פורן, "ההתנהלות סביב ספר הנכויות מסתמכת על המצב שבו אף אחד לא מבין כיצד השינויים בהגדרות הרפואיות משפיעים על הזכאות לקצבה, אפילו לא רופאים היושבים בוועדות הקובעות את השינויים. מדובר בשינויים המבוססים על תיאוריות בלבד, מבלי שנבדקת השפעתם בשטח, כשבפועל הם עלולים להביא אנשים לפת לחם. חייבים לבצע בדיקה באשר למשמעותם, לפני שיאושרו", מתריעה פורן.

הזכאות של חולה לקצבאות סיוע נקבעת לפי אחוזי הנכות שנקבעים לו בוועדות רפואיות. לפי תקנות הביטוח הלאומי, רק חולים הצוברים 40% נכות ומעלה זכאים להגיש בקשה לקצבת נכות כללית, שנקבעת בהמשך בהתאם לארבע דרגות, בכפוף לקביעת אי-כושר עבודה. בישראל ישנם כיום כרבע מיליון איש הזכאים לקצבאות נכות, בסכום כולל של 13 מיליארד שקלים בשנה. בנוסף, אחוזי הנכות משפיעים על גובה קצבת נפגעי עבודה למי שנפצע עקב עבודתו.

מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה כי "השינויים המוצעים בספר המבחנים הינם חלק מפרויקט מקיף שמטרתו לעדכן את הספר שנכתב בשנת 1956 ולהתאימו לשינויים שחלו מאז בעולם הרפואה. הסעיפים החדשים המוצעים נכתבו על ידי רופאים מומחים חברי ועדות מיוחדות, ואושרו על ידי האיגוד האנדוקרינולוגי (סוכרת) הנוירולוגי (פרקינסון) והקרדיולוגי (לב).

"באשר לפרקינסון, התיקון המוצע מרחיב את הזכאות לאחוזי נכות רפואית, תוך הוספת דרגה חדשה בהצעה לחולים ‘בצורה קלה מאוד' להם יינתנו 10%. כן נשמרה הדרגה הניתנת לחולים ‘בצורה קלה' שימשיכו לקבל  20% נכות רפואית כפי שהם מקבלים כיום. באשר לסוכרת, המידע לא מדויק, מפני שבתיקון המוצע שני סיבוכים בדרגת חומרה שווה או גדולה מ-20% יזכו את המבוטח ב-65% נכות רפואית. באשר למחלות לב, רופאים נוהגים להשתמש בבדיקות אובייקטיביות כמו בדיקת מאמץ ובדיקת אקו, המאפשרות מתן החלטות מקצועיות, איכותיות ואחידות, ומדובר בבדיקות שממילא המבוטח נדרש לבצע לצורך הטיפול הרפואי השוטף".

סבתא שלי ברחה מהנאצים ושרדה, אבל את מדינת ישראל היא לא תשרוד

רבקה פרידמן, בת 88, ניצולת שואה, אלמנה וחולה. סבתא שלי. הגישה תביעה להכרה בנכות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בתחילת שנת 2010, כדי לקבל את מה שמגיע לה ע"פ חוק.
גררו אותה לוועדות רפואיות שם ישבה רועדת ומפוחדת מול הדוקטור, שתפקידו לחסוך כסף למדינה ולאשר את המעט שבמעט.אח"כ ביקשו אישור מהרופא האישי שלה בקופ"ח כללית. כך כתבה הרופאה: "סובלת מיתר לחץ דם, סוכרת, וכו'.. מזה כ-50 שנה.. נא להתייחס למחלות כקיימות משנת 1960 לפחות".לרשות לזכויות ניצולי השואה זה לא מספיק, "שלח לנו את התיק הרפואי שלה משנת 1950".
הלכתי לסניף קופ"ח כללית בנתניה שוב ושוב, שוחחתי עם המנהלת שאמרה שאין תיק רפואי מאז כי לא היו מחשבים והתיק בוער.
התקשרתי לארכיב הכללית. דיברתי עם המנהלת, שאמרה לי את אותו הדבר: "לא היו מחשבים אז, אין תיק רפואי משנות ה-50. הוא בוער. אין".
שלחתי עוד מכתב – שוב מהרופאה האישית שלה.
שלחתי עוד מכתב שמסביר- התיק בוער, אין תיק. לא שמרו 60 שנה, אבל יש לה רופאים ותיקים שנתנו סיכום כתוב על מחלותיה.
"זה לא מספיק- שלח את התיק הרפואי שלה".
"אבל אין לה תיק רפואי- הוא בוער".
שוב שלחתי מכתב, ועוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד.
דיברתי עם מרכז המידע שוב ושוב (ושוב ושוב).

אין תשובות, כבר כמעט שנתיים וחצי. אי אפשר לשוחח עם מנהלת התביעות, ולא עם מנהלת המרכז, ולא עם מנהלת הרשות. השארתי מספר רב של הודעות (ואני עדיין מחכה שיחזרו אלי).
מנהלת התביעות, עו"ד רוית ליברמן לא עונה ולא חוזרת אלי. אין לה זמן לסבתא שלי.
מנהלת הרשות הגב' עופרה רוט לא מתערבת. מנהלת מרכז המידע, הגב' טובה זלצר לא מתערבת. אין להם זמן לסבתא שלי.
היום, לאחר פניה נוספת מצידי, נאמר לי ששוב עלי לשלוח את אותו תיק רפואי שכאמור לא קיים.

נשברתי.
סבתא שלי ברחה מהנאצים ושרדה. אבל את מדינת ישראל היא לא תשרוד. מחכה כבר שנתיים וחצי לעזרה שמגיעה לה ע"פ כל דין מהמדינה שבנתה בידיה שלה.
סבתא שלי זקוקה לכסף הזה כדי לקנות בו אוכל ותרופות, כדי לשלם בו חשמל.
מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי שסבתי תמות לפני שיצטרכו לשלם לה את המעט שמגיע לה ע"פ החוק.

סבתא- סליחה שאני לא מצליח לעזור לך. אני באמת מתבייש.

סיפור של התפכחות ורוע

נתקבל במייל: מהאזרחית מ' 
כמו שנודע לנו בימים האחרונים, סיפורים עצובים יש למכביר, והרווח בין חיים נורמליים לאשפתות יכול להיות הבדל של טיפול שיניים אחד.
אני אדם גאה. אני לא נעלבת מפקידים בביטוח לאומי. צר לי שזה המקצוע שבחרו בו, צר לי על ההתעמתויות הבלתי פוסקות שלהם עם אוכלוסיות קשות יום, צר לי שמאלצים אותם להיות אכזריים. למזלי, את ההתפכחות הזאת קיבלתי כשהייתי באמצע שנות השלושים לחיי, עדיין צעירה ואנרגטית, עדיין מלאת אופטימיות וביטחון במדינה שלי, שדואגת לי, שרוצה בי, שמעוניינת לעזור לי להתפתח.
קצת פרטים עליי: בת 43, רווקה + כלב, עד לפני חצי שנה תושבת תל אביב, ירדתי מהקרוסלה מטעמים כלכליים ועברתי לגור בקיבוץ במרכז הארץ כדי לחזור לתלם ולחסוך קצת כסף. חולת סוכרת נעורים מגיל 11 – אבל נערה ספורטאית, תלמידה מצטיינת, בוגרת תואר ראשון. גם התנדבתי לצבא, למרות שקיבלתי פטור. רציתי לתרום, להיות כמו כולם. לא ביקשתי כלום. היום, כך שמעתי, מקבלים הורים לילדים סוכרתיים קצבה קטנה מהביטוח הלאומי, אנחנו לא זכינו לזה. גם היום, עם 40 אחוזי נכות שנקבעו לי, אני לא זכאית מהם לשום דבר. תגידי תודה שאת חיה.

אם לקצר סיפור ארוך, לפני כשבע שנים, בעקבות עומס בעבודה ולחצים נוספים שיש לכל אחד בחיים, חליתי מאוד. עבדתי אז כמתרגמת פרילאנסרית בשכר רעב, מעל עשר שעות עבודה ביום, שישה ימים בשבוע, פחות מ-4,000 שקל בחודש, תשלומי הביטוח הלאומי המוכפלים לעצמאים יצאו מכיסי הדל, וללא שום תמיכה של שום משרד ממשלתי. לחץ נפשי ותשישות הורידו את המערכת החיסונית, ודלקת ריאות זיהומית שתקפה אותי והובילה לקריסת מערכות שלחה אותי למחלקת טיפול נמרץ באיכילוב. שם ביליתי שבועיים בהרדמה כשצינור הנשמה תקוע בגרוני וזונדה בנחיריי. הרופאים היו סקפטים, לא היה לי סיכוי גדול להחלים.
אבל קרה נס, והחלמתי, וכעבור חודש וחצי שוחררתי מבית החולים, שלד מהלך, נשענת על בן זוגי בכל צעד ושעל, לא מסוגלת לתפקד עד שהריאות יחזרו למצבן התקין, בעוד כחודשיים, הבטיחו הרופאים. ובינתיים, ממה מתפרנסים?
בבית החולים הסבירו לי שעליי לגשת לביטוח לאומי ולתבוע את המגיע לי, סכום כלשהו שיאפשר לי לפחות לשלם את שכר הדירה בחודשים האלה של ההחלמה, ואחורה, על האשפוז הממושך.
שמחה וטובת לב על מזלי הטוב שניצלתי, הגעתי למשרדי הביטוח הלאומי ביצחק שדה, בטוחה שהפקידות יחבקו אותי ויגידו: מזל שאת חיה, בואי נעזור לך הלאה. אבל הן רק גיחכו, ועל שאלתי לגבי קצבת מחלה כלשהי נעניתי שהיה עליי לבוא לפני שחליתי, או בזמן שחליתי (להזכירכם: צינור בגרון, הרדמה, לאן אני אמורה לבוא, ואיך?), ובכלל מה אני רוצה מהם, מי את ומה את, למה לא עשית ביטוח מנהלים שהיה פותר את הבעיה? (להזכירכם: כ-500 שקלים ממשכורתי שלא נשקה לשכר המינימום אפילו שולמו לביטוח הלאומי, למי נשאר כסף לביטוח מנהלים?). ובאותה הזדמנות גם הוסיפו לי שיש לי חוב לביטוח לאומי, ושאשלם אותו מיד ואם לא – קנס, ושוב שלפתי את פנקס הצ'קים המהוה ונתתי להם למצוץ ממני את עתידי הלא ברור במנות קצובות.
על הזעזוע הזה התגברתי. אני אדם חזק. גם הוריי עזרו לי קצת. אבל הלקח שלמדתי הוא שהביטוח הלאומי לא מבטח אותך משום דבר. עבור אנשים מסוימים בחברה הישראלית, העצמאים, מדובר במס גולגולת לכל דבר, בלי שום השלכות עתידיות. בגיל 67 אקבל מהם פנסיה בגובה 2,000 שקל, ואם ארצה להשלים את הכנסתי יקצצו לי גם אותה. עם כל תשלום שיורד עכשיו לביטוח הלאומי אני מממנת קצבאות למשפחות חרדיות מרובות ילדים ומוסדות דת שהייתי מעדיפה שלא יתקיימו, אבל בשבילי – שום דבר. וניסיון למחות נגד העוול והשקר הזה יעלה לכם ביוקר, כמו שקרה למשה סילמן היקר, שקרס תחת עול החיים במדינה חסרת רחמים.
ראו הוזהרתם.

קצת לא נעים לי להחשף

קצת לא נעים לי להיחשף, אבל אני כבר יומיים מרגיש צורך עז לכתוב את זה. הקש האחרון היה סטטוס שקראתי עכשיו על מישהי שנפצעה וביטוח לאומי התעמר בה. חשתי צורך לספר גם את תלאותיי שלי אל מול המוסד הזה.
בסוף 2009, באופן פתאומי אובחנתי כחולה בסרטן מסוג "לימפומה ברקיט" במצב מתקדם, סוג סרטן נדיר יחסית, אגרסיבי מאוד. בגלל השלב המתקדם וסוג הגידול, הטיפול שנקבע היה גם הוא אגרסיבי במיוחד. כך שנאלצתי לעזוב מיד את עבודתי (הייתי אז סטודנט ומילצרתי). מיותר לציין שלא היו לי שום חסכונות שהם, הייתה לי דירה להחזיק, להמשיך לשלם שכר דירה, ומעל כל זה: להתמודד נפשית ופיזית עם מחלה לא קלה בלשון המעטה, ועם טיפול קשה עוד יותר.
פניתי לביטוח לאומי כדי לבקש סיוע (שאותו הם לא מציעים, כמובן – אתה זה שצריך לרדוף אחריהם). התגובה הראשונה שקיבלתי היא שאני בכלל חייב להם סכום דמיוני של 3200 ש"ח. למה? הם בדקו ומצאו כל מיני חודשים שלטענתם לא עבדתי בעשור האחרון ועליי לשלם עליהם. למזלי, אני שומר תלושי משכורת, והצלחתי להוכיח להם שאינני חייב דבר, מלבד כמה חודשים בודדים אי שם ב-2001 (וזה נקרא שיטת "מצליח"). וכל זה בימים הראשונים שלאחר שבוע כימותרפיה קשה, שהגבתי אליה לא טוב; הם כמובן הפנו אותי ישירות להביא מיליון מסמכים, ולאחר האיסוף המפרך של המסמכים, הודיעו לי חד וחלק שאני לא זכאי להבטחת הכנסה כי אני סטודנט (מאז ביטול "כפל" הקצבאות בידי שר האוצר המנוול ביביהו ב-2003). את הזכאות לנכות – הם הודיעו לי – הם יאשרו או ידחו (ברצינות?) בעוד 4 חודשים.
כך עומד אדם בפני שוקת שבורה, נפשית, פיזית וכלכלית, ומה מצפים שיעשה? לי יש משפחה שיכלה לעזור לי, אבל מה אם הייתי לבד או אבא למשפחה?! בכל אופן, אחרי 4 חודשים הגיעה הקצבה המיוחלת – 2340 ש"ח בחודש (וזה 100% נכות, שיהיה ברור). בנקודה הזו, שהייתה גם תקופה נוראית במחלה שלי, נשברתי לגמרי. זה לא שלפני זה אהבתי את המדינה במיוחד, אבל אז הבנתי שאני מתעב אותה בכל מאודי ונפשי. היא האויבת שלי, היא שמה לה למטרה להרוג גם אותי, כי אני כבר לא מתאים למשחק הדרוויניסטי החולני הזה, שבו רק החזק שורד.
הייתי חולה (ומאושפז רוב הזמן) למעלה משנה, ובמהלכה הוזמנתי ללא פחות משלוש ועדות רפואיות, ונערכו לי ביקורים בבית של אחות מטעם הביטוח הלאומי – וכל זה כדי להוכיח שאני לא משקר ו"גונב" את הכספים ששילמתי שנים למוסד הארור הזה.
היום אני בריא כבר למעלה משנה וחצי, אך את הצלקת הזאת שום כימותרפיה לא תרפא. "הביטוח הלאומי" הוא הסדר חיובי בבסיסו, אך כבר שנים רבות שבישראל הוא רק מחלבת-כספים מאנשים עובדים (והיום, בתור עצמאי, אני מרגיש את זה היטב על בשרי), שמטרותיה הן להמאיס על הציבור את מעורבות הממשלה במשק, כדי שגם שירות זה יבוטל, ולשמש שסתום לזעם הנדפקים בפני פנייה כנגד מדכאיהם האמיתיים – השיטה הקפיטליסטית וממשלות ההון. אין לי שום בעיה לשלם כסף רב לביטוח לאומי כל חודש, אם אכן אדע שיש לי ביטוח כשאני זקוק לו, ולא רק לי אלא לכל מי שזקוק לכך בישראל.
זה אמנם התחיל כפוסט אישי, אבל החשיבות שלו היא פוליטית כללית במיוחד. משה סילמן נפל סופית, ואת זה שוכחים להזכיר, לאחר שעבר אירוע מוחי, לא יכל לעבוד ונזנח לגמרי ע"י רשויות המדינה. זאת הייתה ההזנחה השנייה, לאחר שכמה שנים לפני כן הביטוח הלאומי התעלל בו בגלל חוב פעוט ועיקל את אמצעי הייצור שלו.