ואז הגיע המכתב מההוצאה לפועל

נתקבל במייל מאת: ניצן

עד אוגוסט בשנה שעברה הכל היה בסדר. המחאה החברתית היתה בשיאה, היתה תחושה שמשהו טוב קורה באויר. יוקר המחיה, יוקר המחיה, יוקר המחיה, ואני. בת 29. אני עוסקת במקצוע חופשי נורא. כל כך חופשי שרוב הזמן הייתי פרילאנסרית. אחרי שנתיים מאומצות של עבודה רציפה כשכירה, גם אם במקומות שונים (שזה גם הישג), נזכרתי שפעם היו לי חלומות ואני רוצה לכתוב תסריט. החלטתי לעשות הפסקה ולקחת מהמדינה את מה שמגיע לי על פי חוק: דמי אבטלה. איכשהו יצא שהמדינה אמרה לי שזה רעיון טוב, אבל רק עוד טופס אחד ועוד מסמך, ורק עוד זה ועוד זה, והופ עברו השלושה חודשים של החתימה ושקל אחד לא עבר אלי מביטוח לאומי. פתאום פה חסר יום ושם, ואני מה אני אעשה, שכר דירה צריך לשלם ויש גבול למה שמסגרת האשראי של חשבון הבנק יכולה להכיל.

אני גרה עם אחותי לא רחוק מתל אביב, מחזיקה קטנוע, שני חתולים וחלומות גדולים, שני האחרונים שרידים מלימודי הקולנוע. הכסף מביטוח לאומי בושש להגיע אז לקחתי הלוואה מבנק דיסקונט. לא גדולה מדי, 24,000 ש"ח. ככה שיהיה לי גם כדי לסגור את המינוס וגם לשלם את שכר הדירה, פלוס למחזר הלוואה אחרת שלקחתי לפני שלוש שנים וכמעט הסתיימה, בריבית של P+0.5. כל זה במחיר מדהים של 12% ריבית לשנה, למשך 30 חודשים, החזר של כ-1000 ש"ח לחודש. כשהבנתי מה קרה, התחלתי לבכות מול הפקידה אבל זה היה מאוחר מדי. "מאיפה תחזירי?" היא שאלה ואני עניתי בבטחון, או-טו-טו נכנס כסף מביטוח לאומי. כל רגע.

משם ההדרדרות היתה די מהירה. קצת אחרי שלקחתי את ההלוואה גיליתי שלחדש את הביטוח לקטנוע יעלה לי כמו קטנוע חדש, אז הוא נזנח. הכסף לא הגיע, המוראל ויחד איתו הבטחון העצמי, ירדו לשפל שכמותו לא היה. כשהבנתי שכסף מביטוח לאומי אני לא אראה אם אני לא אתנפל עליהם עם השיניים, כבר לא רציתי לקום בבוקר או לאכול (לא שהיה כסף לממן את זה). שלושה פרוייקטים שלקחתי כפרילאנסרית ירדו לטימיון, לא רחוק מהמצב-רוח ודיסקונט הפסיקו לשמוע ממני. מבחינתם ירדתי מהארץ. לא עונה לטלפונים, לא באה לבקר. לאט לאט התחלתי לזנוח גם פרוייקטים שהשתתפתי בהם בשביל הנשמה. החברים לחצו עלי והגעתי לרופא המשפחה שעוד שניה רצה לאמץ אותי רק שאני אפסיק להיות עצובה. בלי להכנס לזה יותר מדי הוא קבע: דיכאון קליני. רשם כדורים וציווה ללכת לפסיכיאטר. התקשרתי לפסיכולוגית שנטשתי חודשיים לפני כן מטעמים כלכליים ושאלתי אותה מה דעתה, היא החניקה דמעה והציעה שנפגש בתשלום סמלי ואני אחזיר כשיהיה. הטלפונים מהבנק, הצעקות מבעלת הבית, היחס הקר מאחותי בעקבות המצב והרעב שהפך להיות מציאות יומיומית עשו את שלהם. הבנתי שמשהו חייב להשתנות. פיזית. הודעתי לאחותי שאני עוזבת את הדירה (היא לא קרעה את החולצה לאות אבל), מצאתי עבודה כשכירה שוב, עטיתי על עצמי חיוך ולכל עבר שידרתי שהכל חזר לשליטה.

מינוס 4 קילו, פלוס עבודה חדשה, פלוס דירה חדשה, שווה דף חדש.

ואז הגיע המכתב מההוצאה לפועל.
יש לי נטיה להתעלם מדברים ולקוות שהם יעלמו. כנראה משהו שירשתי בגנים מאבא. שזה די מצחיק, כי הוא זה שטיפל לי בכל העניינים הפיננסים עד כה. אלא שבדצמבר, במקביל לתחושת חוסר הערך שלי, אבא שלי חטף התקף לב, מה שהבהיר לי שאי אפשר להסתמך עליו יותר.
אז הגיע המכתב מההוצאה לפועל ואני עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב, הכנסתי אותו למגירה וחיכיתי שהוא ייטפל בעצמו. לקח לי קצת זמן להבין שזה לא יקרה וגייסתי לעזרתי עו"ד מכר, איש טוב שהסכים לדון בדברים מול עורך הדין של הבנק.
חשבתי שהחיים שלי היו מגעילים ומסובכים ובפברואר 2012 גיליתי שזה היה הקדימון.
אני בחוב של  30,000 ₪ להוצאה לפועל, הבנק לא מוכן לדבר איתי, בית פוסט מצפה לקבל ממני כסף על שירות שביצע עבורי, כבר לויתי מחברים, לא אכלתי ארוחה מסודרת כבר חודשיים והכיף האמיתי מתחיל עכשיו.
אין בנק שרוצה להלוות לי כסף, שלא לדבר על לפתוח חשבון חדש. העו"ד מוכן להגיע להסדר, אבל בריבית של 17%. בנק הפועלים, שהערתי אצלם חשבון מתרדמת, מוכנים לתת לי הלוואה אבל פחות או יותר באותה ריבית. תיארתי לעצמי שחודש-חודשיים של משכורת סדירה תשכנע את פועלים ששווה להמר עלי והחזרתי את הטופס למגירה.

חודשיים אחר כך באתי לבקר את אבא בבית החולים, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב. "תגידי," הוא שאל, "מה קורה עם ההוצאה לפועל? את מטפלת בזה?" כן, שיקרתי. "טוב, כי הגיע מכתב שאומר משהו על עיקול רכב."

שיט. הקטנוע. חזרתי להתחבא מתחת לשמיכה.

במהלך חיי למדתי להתייחס לדרמות הגדולות שעוברות עלי כסוג של דמי חיבה ופייסבוק הוא מקום טוב לדווח בו דברים. העליתי סטטוס בקשר למחאה המתקרבת ובדיון שהתעורר סיפרתי שהקטנוע שלי ככל הנראה מעוקל וההוצאה לפועל רוצה את בני בכורי, כל זה בגלל שביטוח לאומי מחפשים כל סיבה אפשרית לא לשחרר לכיווני את הכסף. זה עורר את עניינו של מכר מהעבר הרחוק שהחליט לקחת אותי כפרוייקט וללוות אותי בדרך החוצה מבור החובות העמוק שנקלעתי אליו.

לא, לא מדובר בהרבה כסף. סך כל החובות שלי, כולל הלוואות מבנקים וחברים, כולל תשלומים שנגררים, עומדים על 50,000 ₪ פחות או יותר. אני מכירה אנשים עם חובות גדולים יותר שלא שמעו ציוץ מהבנק שלהם, בטח שלא מהוצל"פ. אבל אני טרף קל. אין לי כסף והריבית שיעשו עלי עד שאני אוכל להחזיר את הכל, יכולה לממן עוד חוב כזה.

אבל עכשיו עיקלו לי גם את חשבון הבנק. מה שאומר שבאמת אין גוף פיננסי בישראל שיסכים לתת לי כסף (ובדקתי). שכר הדירה צריך לרדת עוד יומיים, לפחות הוצל"פ השאירו לי 1,000 ₪ בעובר ושב. נחמד מצידם. שלא יובן לא נכון, זה לא שאני מתכחשת לחוב, חס וחלילה. לויתי מבנק דיסקונט ואני צריכה להחזיר, אבל איך אפשר לעשות את זה אם הם לא מאפשרים קצת מרווח נשימה?

אני יודעת שאפשרי לצאת מזה ואנשים יצאו מחובות גדולים יותר. אני צופה קבועה של משפחה חורגת ואני יודעת שאם אלון גל יצעק עלי זה יסדר לי את כל החיים. אז אני יוצאת למסע לסדר את הכל עם היועץ הפיננסי שלי, ואתם מוזמנים לעקוב…

שיהיה בהצלחה לכולנו.

אין כאן צדק, אין כאן היגיון

נתקבל במייל מאת אלון 

הסיפור שלי לא ממש קורע לב, הוא רק דוגמה קטנה, שבצירוף כל הסיפורים הנוראיים כאן, ומאות אלפי הסיפורים האחרים שלא סופרו, זועקת שאת המוסד הזה צריך להחריב מהיסוד ולבנות מחדש.

לפני ארבע שנים פוטרתי ממקום העבודה העיקרי שלי. אני גם עצמאי, אבל לפני ארבע שנים השוק היה מת, ולא היתה לי עבודה. בדיוק נולד הילד השלישי שלי, ואילו לא הייתי משתמש בפיצויי הפיטורין שלי, לא היה לי ממה לפרנס את משפחתי.

אז כמובן, בגלל שאני עצמאי, אין מה לדבר על דמי אבטלה. אבל למזלי, שלא כמו רבים מאלה שכתבו כאן, אני בריא, עקשן וחזק, וחוסר צדק משווע כזה פשוט לא הניח לי לוותר. בנוסף, היה לי זמן להילחם. אז למרות שהסיכוי היה קטן, בכל זאת היה מגיע לי לקבל לפחות דמי אבטלה, עד שאתחיל שוב לעבוד. כי הייתי גם שכיר, ואם אין לי הכנסות אחרות, זה רק הגיוני – לא שהגיון עובד כאן. אחרי ערימות של טפסים, וביורוקרטיה ושעות ארוכות ותורים בשלושה סניפים שונים, הם נכנעו. ובמשך ארבעה חודשים קיבלתי בסך הכול 8500 שקלים לכל התקופה. זה עזר לי לעמוד על הרגליים, ולאט לאט חזרתי לעבודתי וכמובן הפסקתי לחתום בלשכה ולקבל את דמי האבטלה.

לאחר שנה וחצי קיבלתי מכתב מביטוח לאומי: מאחר שאני עצמאי, הכנסותיי מחושבות באופן שנתי, ולפיכך נדרשתי להחזיר לביטוח לאומי את כל דמי האבטלה שקיבלתי, בצירוף ריבית, הצמדה, וקנסות פיגורים, רק משום שחזרתי לעבוד וביתר שנת המס הרווחתי כסף. לא הרבה.

לא ביטוח, ולא לאומי. כמי ששייך למעמד הביניים הרעוע ונמצא מרחק תאונה, מרחק מחלה, מרחק מקרה מצער אחד ויחיד מהידרדרות להתמוטטות כלכלית, זה מופרע שאני צריך להמשיך ולשלם כסף רב מדי חודש לביטוח שאין מצב שיחזור אליי בשום דרך, ולצערי אף לא במצב שאזדקק לו. המדינה צריכה לפרק את המנגנון המסואב והמקרטע הזה, ובמקומו להקים גוף רווחה שיטפל בעניים ובקצבאות. אני משלם ברצון את מיסי העירייה ואת מס ההכנסה. המיסים האלה חוזרים אליי. אבל ביטוח לאומי? כדי להחזיק על גבי משפחות מרובות ילדים? לא נראה לי. אין כאן צדק. אין כאן היגיון. שום דבר.

תכניסו אותי לכלא, המגורים והאוכל שם חינם

מאת: Roni Schutzer

‎17 שנים עבדתי כשכיר היות ומידי פעם עשיתי עבודות פרטיות היה לי תיק במס הכנסה.

ב2006 פוטרתי ,כשהגעתי לביטוח לאומי לבקש דמי אבטלה סורבתי בגלל התיק במס הכנסה: אתה לא זכאי לקבל דמי אבטלה כי אתה עצמאי. לא מעניין אותם שבמשך שנה וחצי הייתי מובטל וכשכבר עבדתי לא הגעתי לסף המס.

היום הם רוצים ממני 52 אלף שקל וכמובן שחשבון הבנק מעוקל. יש לי דבר אחד לומר לגברת צילה קרקו: ממני לא תראי שקל עד שתחזירו לי בדיעבד את מה שגנבתם ממני, ולא אני לא אתאבד מקסימום תכניסו אותי לכלא , המגורים והאוכל שם חינם.

אין עם מי לדבר, זה לא מעניין אף אחד

נתקבל במייל מאת עודד טל

שמי עודד ואני בן חמישים וארבע, גרוש + שלושה ילדים.
בוגר צבא מלא יחידה קרבית, חובש קרבי, מנהל תאגד רפואי
במשך שלושים שנה אני משלם ביטוח לאומי כמו שעון,הן כעצמאי והן כבעל חברה.
שילמתי מאות אלפי שקלים אם לא מיליונים למוסד הזה, כי גם כמעסיק שילמתי בעבור העובדים

החברה בבעלותי נסגרה, קרסה, ואני קרסתי אתה, ללא אגורה וגר אצל אמי.

פניתי לביטוח לקבל קיצבת אבטלה או הבטחת הכנסה וכלום, לא מגיע לי כלום, כי אני הייתי הבעלים של החברה.
שאלתי אותם בשביל מה שילמתי, לא קיבלתי תשובה.

אין עם מי לדבר.
ארבע עשרה שנים מאז ועדיין לא התאוששתי, עדיין גר אצל אימא פנסיונרית, שלושה ילדים לא מקבלים מזונות וחלקם גם לא רואים אותי ( את הבת שלי לא ראיתי שמונה שנים )
זה לא מעניין אף אחד.