ביטוח לאומי – לשפר, לא לחסל

לאור התקפות החוזרות ונשנות על הביטוח הלאומי, כדאי לזכור כי הוא עדיין עדיף על כל חברת ביטוח פרטית שהיא. יש הרבה מה לשפר בבט"ל – ויש לעשות זאת באמצעים פוליטיים

מאת ק. טוכולסקי

מאז הצית עצמו למוות משה סילמן המנוח (אנחנו ניקום דמו) המוסד לביטוח לאומי נמצא בעין הסערה, ביקורת ציבורית, סיפורים שפתאום זוכים להתייחסות של התקשורת ואפילו יותר תשומת לב ברשת, גם בלי להיכנס לכל סיפור וסיפור די ברור שהמוסד לביטוח לאומי סובל מכמה בעיות תפקודיות קשות, ובעיקר ברור שגם מי שזכאי לקבל מהביטוח הלאומי הכרה או קצבה בכסף או בעין עובר מסלול ייסורים עד שבקשתו המוצדקת מוכרת וכי התמורה להכרה אינה מספקת במקרים רבים בכדי לתת מענה על הצרכים בעטיים נקבעה זכאותו של מבקש הכרה/קצבה/שירותים מהביטוח הלאומי. עם זאת ובמיוחד לאור ההתקפה על המוסד לביטוח לאומי ב"עיתון לשעבר של המדינה" (ידיעות אחרונות) כדאי לנו לזכור שהביטוח הלאומי הוא שלנו ואם רק נפעל נכון (נצביע לשמאל) אפשר לגרום לביטוח הלאומי לתפקד יופי כי בסך הכול אם כל סיפורי הזוועה שכרגיל ממוקדים בביטוח הלאומי, נסו פעם לגבות משהו מקביל מביטוח פרטי בלי להיתקל בכל מה שכלפי המדינה אומרים שהוא משפיל.

אבל בואו נשאר רגע עם למה בכלל צריך ביטוח לאומי ומה אפשר לעשות איתו. ביטוח לאומי הוא הבסיס למדינת רווחה, הוא הגוף שנותן לנו שיפוי ופיצוי כמענה למצבים מסוימים שהמגזר הפרטי לא רוצה או לא יכול לענות עליהם וגם אם הוא מוכן הוא דורש בעבור זאת הרבה מאוד ללא כל הצדקה. הביטוח הלאומי יכול לתת בעלות נמוכה ביותר מענה לכל תחלואי השוק החופשי שמוכן לנצל את העובדים בפרט ואת ה-99% בכלל אבל מגלה נכונות מאוד מעטה אם בכלל לדאוג להם. מה לעשות והעם היושב בציון/אזרחי ישראל וכל שם אחר שניתן לבעלי זכות הבחירה לכנסת ישראל נוטים לבחור באופן קבוע (או לא ללכת לבחור) ממשלות שבאופן מסורתי מקצצות בביטוח הלאומי, לא מעדכנות או מקצצות בקצבאות ובאופן כללי עושות הכול בשביל להפוך את הביטוח הלאומי לכלי לא יעיל, משיפוי/פיצוי/כיסוי לא מספק לזכאים שונים ובעלי מצבים שונים דרך יבוש המוסד מבחינה תקציבית ומבנית ועד להפרטת מוקד השירות לאזרח והעברתו לעבדים חסרי ידע מתאים. בקיצור כמו כל גוף ציבורי אחר גם ביטוח לאומי נהנה מהטיפול של ממשלות הימין-מרכז-מרכז-ימין בישראל.

מי שמתקיף את הביטוח הלאומי צריך לזכור שהמטרה אינה המטרה של בעלי ההון, חיסול הביטוח הלאומי והפקרת האזרח לשוק הביטוח הפרטי, אלא תפיסת השלטון ושינוי מדיניות הביטוח הלאומי ביחסו למבוטחים שנובע לא מרשעות גרידא אלא מחוסר יכולת לתת מענים לכלל הזכאים האפשריים וחוסר יכולת לתת מענה בזמן אמת בשל העדר כוח אדם מתאים וסרבול ביורוקרטי שנכפה על המוסד באמצעות ממשלות הימין-מרכז-ימין מרכז שמבקשות להקשות על הזכאות לקבלת קצבאות. אנחנו צריכים ביטוח לאומי ורוצים ביטוח לאומי, למען האמת צריך שהמדינה באמצעות ביטוח לאומי תעניק באמת ביטוח ותתחרה בביטוחים פרטיים במחיר הוגן וראוי מה שיאפשר לאזרחים לא רק לקבל קצבאות אלא לקבל הצעות לביטוח ממוסד שאינו פועל למטרות עושק.

כי על הביטוחים הפרטיים ודרכי הייסורים שהם מוליכים את המבוטחים בהם בדרך לאו דווקא לקבלת הכסף אלא במקרים רבים דווקא לסירוב לשלם, בתחומי הבריאות והסיעוד ולא רק בהם לא תקראו בידיעות אחרונות או בכל כלי תקשורת מרכזי ישראלי אחר. התקשורת הישראלית מתעסקת בחשיפת נוכלים והתקפות על מוסדות המדינה, השוק הפרטי המורכב בין השאר מבעלי העיתונים וממפרסמים בהם זוכה לחסינות שהמדינה למרות שגם היא מפרסמת לא תזכה לה. זה נובע מכך שהאינטרס שאותו התקשורת משרתת הוא ההפרטה בשם היעילות. כן צריך לשנות את הביטוח הלאומי, בדיוק כפי שצריך לשנות את המדינה ואת השלטון בה ובמיקוד מרכזי בעבודת השינוי אבל אנחנו רוצים ביטוח לאומי, אנחנו צריכים ביטוח לאומי. אנחנו צריכים לשלם מחיר הוגן בעבור קצבאות ואנחנו צריכים הגנה מפני מכות הגורל ותמיכה בגידול ילדים והתמודדות עם הזדקנות. זה לא יקרה באמצעות השוק הפרטי זה לא יקרה אם יפקירו אותנו לדאוג לעצמנו לבד, בשביל זה יש ביטוח לאומי. קצבאות יותר גדולות, הכנסת קובעת בשביל זה צריך רוב בכנסת. שינוי סדרי עדיפויות וייעול עבודת הביטוח הלאומי באמצעות הסברה טובה יותר וקיצור הליכים, את זה הממשלה קובעת. לא פקידים שכורעים תחת הנטל בסניפים עמוסים לעייפה ולא מוקדנים עבדי קבלן שלא מסוגלים להסביר ולתת מענה במרכזיה מופרטת. את הביטוח הלאומי ניתן לשנות רק באמצעות החלפת השלטון  וזאת צריכה כרגיל, להיות המטרה.

אזרחים שעליהם מוטלת הוכחת נכותם

 מתוך הבלוג של חנה שביט

אדוני ראש הממשלה מר ביבי נתניהו,

במשך 39 שנים עסקתי במלאכת החינוך וההוראה במגוון תפקידים. למדתי, השתלמתי, חייתי ונשמתי את מערכת החינוך.

כמו במרוץ למרחקים ארוכים, אנחנו מגיעים בחיים לאיזה שהוא קו גמר. קצת עייפים, ומאוד סחוטים.

רצה הגורל, ובקו הגמר שלי קרסתי מבחינה רפואית.יום אחד ב 24 בספטמבר 2010 במהלך שיעור.

 אני מתבוננת  אחורה, ובוחנת את הדרך הארוכה שעברתי. רואה  איך התחלתי ואיך אני מסיימת – והדרך מפרכת, משפילה וכואבת. לא כך דמיינתי את סוף הקריירה המאומצת שלי.

אדוני ראש הממשלה. אני רוצה לשתף אותך בקצרה בדרך מפרכת זו ולעורר אותך לחשוב האם הגיוני שעלי לעבור דרך זו? האם על כולנו, עובדי המגזר הציבורי בעיקר, לעבור דרך זו? מדובר בהשפלה ובזבוז כספי ציבור.

הופנתי לבדיקות רבות, בהן צילומי רנטגן, C.T.  התיק הרפואי שלי הועבר לרופא תעסוקתי אשר קבע כי אינני כשרה לעבוד וקבע כי אנצל ימי מחלה עד צאתי לפנסייה.

לתומי  חשבתי שבכך סיימתי את עבודתי.

למרבה הפתעתי, משרד החינוך הפנה אותי לחמש (!) וועדות במשרד הבריאות.

מדוע??? האם לא די בבדיקות שנעשו? בחוות דעת מקצועיות של קולגות מובילות ומוכרות בתחום הרפואה? האם על פי התיק הרפואי שלי לא ניתן לקבוע את אחוזי הנכות?

 

ורק על מנת שתבין במה מדובר: בכל וועדה נבדקתי כחמש דקות! רישום הפרוטוקול לקח כ 10 דקות. הבדיקות היו משפילות שכן לא נעשו בתנאי מרפאה. באחת הבדיקות נאלצתי לעמוד בפני רופא בלבוש מינימאלי ולהוכיח שיש לי מגבלה גופנית. בוועדה אחרת הרופא אחר איחר בשעתיים וחצי לוועדה. כשביקשתי ללכת היות והרופא לא הגיע התשובה שקבלתי הייתה "תקבלי קנס". אחרי שכבר התחילה הוועדה הזו הרופא, בזמן הבדיקה, שוחח בטלפון שיחה אישית. אחסוך ממך את הפרטים של שאר הבדיקות המשפילות  הפוגעות בכבוד האדם.

אדוני ראש הממשלה: האם מקרה זה אין בו בזבוז כספי ציבור??? תשלום לרופאים, יו"ר וועדה, פקידה, קלדנית. הרי יש תיק רפואי, צילומים, מדוע לא די בכך?

עפ"י החוק נדרשתי ע"י משרד החינוך לפנות לביטוח הדדי ולביטוח לאומי. לתומי, חשבתי כי מסקנות הוועדות של משרד הבריאות וקביעת אחוזי נכות יועברו לביטוח לאומי. הרי הם כללו את התיק הרפואי הראשוני.

אך לא!!! עוד חמש (!) וועדות בביטוח לאומי ע"י רופאים שונים.

מדוע? האם רופאי הביטוח הלאומי יקבעו אחוזי נכות שונים מאלה שנקבעו ע"י רופאי משרד הבריאות? ומדוע עלי שוב לעבור את החוויות המשפילות הללו? שוב, בזבוז כספי ציבור, רופאים, יו"ר וועדה, פקיד/ה  וכו'. בכל הוועדות התבוננתי באזרחים המגיעים ועליהם מוטלת הוכחת נכותם. מסע עצוב ביותר.

אדוני ראש הממשלה. לא כך חלמתי ותכננתי  לסיים את עבודת החינוך, בחדרי וועדות רפואיות. בוודאי גם אזרחים נוספים המגיעים לאותן וועדות לא קיוו לסיים כך את עבודתם.

כאזרחית במדינת ישראל כואב לי על בזבוז כספי ציבור בתחום זה. הרי כאן ניתן לקצץ מבלי להכאיב, הלא כך? ולמה להשפיל אנשים בסוף הקריירה? את מיטב שנותינו השקענו בארץ הזו.

בתקווה שנושא וועדות רפואיות ייבדק לעומקו של עניין .

על תשומת לבך אודה אישית. בטוחה אני  שאזרחים נוספים יודו.

בכבוד רב

חנה שביט

בסופו של דבר, אנחנו רק מספרים

מאת – אוהד חורי

אדוני ראש הממשלה,

אני בן למשפחה ממעמד הביניים פלוס. שני הורים מדהימים שעבדו מבוקר עד ערב כדי שלאחי ולי יהיה הכל ולא יחסר לנו דבר. הורים שעלו לארץ בשנות החמישים ועזבו חיים של מותרות כדי להתחיל מאפס, כאן בארץ ישראל, מתוך אמונה של הוריהם בערכים של יהדות וציונות.

ההורים הנפלאים שלי דאגו שיהיה לנו הכל, ובמקביל חינכו אותנו להבין שזה לא מובן מאליו, שיש הרבה מאוד אנשים סביבנו שאין ולא יהיה להם מה שלי היה כשגדלתי. ההורים שלי עודדו אותי לצאת לעבוד בגיל 16 לא כדי להרוויח כסף אלא כדי להרוויח ערכים, להכיר את העולם שבחוץ ואת המציאות, ולתת משהו בחזרה למדינה שבה אני גדל.

ההורים שלי תמכו בי כשהחלטתי ללכת ללמוד עבודה סוציאלית. אני זוכר את השיחה עם אבא שלי, שהסתכל לי עמוק בעיניים ושאל אותי בפשטות: "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" וכשעניתי לו שכן הוא חייך חיוך קטן ואמר "אל תדאג, אני אממן לך את התואר הראשון ואת התואר השני. אתה תתרכז בללמוד ולהצליח".

ההורים שלי ידעו שהמקצוע שבחרתי בו הוא מקצוע שנחשב בתחתית סולם הערכים הישראלי: מקצוע שלא מכניס כסף, מקצוע מלא מתחים, מקצוע לא מתגמל באף רמה ומלא כעס, עצב, פחד (קראת לאחרונה בישראל היום כמה עובדות סוציאליות מאויימות על בסיס יום יומי?).

ידעו, ובכל זאת תמכו.

ולמה אני מספר לך את כל הדברים האלו עלי?
אני לא חושב שהייתי מסוגל להתמודד עם המציאות של ימינו אם לא היה לי רק כזה והורים שכאלו שתמכו בהחלטות שעשיתי, החלטות שבאו מערכים ואמונות שאתה מתיימר לייצג ולהאדיר ובפועל אתה ושכמותך רק רומסים ודואגים למוסס.

ההחלטה ללמוד עבודה סוציאלית הייתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בחיי. החלטה הזו הסירה את המסך שהצבתם מול עיני, אותן מילים יפות על כמה נפלא ונהדר לחיות בארץ ישראל, ובמקום זאת הראתה לי את המציאות והפגישה אותי עם אנשים שמלמדים אותי מה זה לחיות במציאות שבה הברירה היא פשוטה:

אוכל או תרופות?

אני רוצה להזמין אותך לביקור בית איתי אצל המשפחות האלה, בדרום תל אביב.
נוכל לשבת עם הקשישה שתספר לך שהיא לא יוצאת מהבית כבר שבועות כי אין לה כסף לתרופות והיא פוחדת שיהיה לה התקף אפילפסיה ברחוב.

אולי נעמוד עם הקשיש ניצול השואה שחי בחוסר כל (לשבת לא נוכל, יש לו דירת חדר עם מיטה קטנה, אין מקום לכסא) והממשלה שלך עושה כמיטב יכולתה להרוג אותו כמה שיותר מהר, ואם אפשר למחוץ את שאריות הכבוד שלו על הדרך, מה טוב.

חשבתי גם שנבקר את הקשישה הזו שכל פעם מספרת לי מחדש שפעם גם לא היה להם כלום, אבל היה להם הרבה אהבה והערכה למדינה ומה שהיא מייצגת, והיום גם את זה לקחו.

בטוח שנבקר את הזוג הזה שאין לו כלום, אבל תמיד מתעקשים לתת לי כוס מי ברז וביסקוויט מעופש שאני תמיד לוקח (גם אם לא אוכל) כי הבנתי שזה מה נותן להם איזושהי תחושה של ערך ומסוגלות שנעלמה להם מזמן.

אני רוצה שתסתכל לאנשים האלה טוב טוב בעיניים כשהם שותקים ואין להם כח אפילו לבכות.

אני רוצה שתסביר להם איך שנה אחר שנה אתה חונק את תקציב הרווחה, מעלה מחירים, לוקח מהם את שאריות הפירורים שנשארו להם, בעוד הממשלה הדשנה שלך מסתגרת במגדל השן שבנו לה הטייקונים ומפזרת נפיחות, סליחה הצהרות, לכל עבר.
אני רוצה שתסתכל להם בעיניים ותגיד להם שאין ארוחות חינם.

אני פה בשביל לזעוק את הזעקה שלהם, כל אותם אנשים שאתה והשרים המנותקים שלך רומסים על בסיס יום יומי, אנשים שכבר לא נשאר מה לקחת מהם ובכל זאת אתה ודומיך ממשיכים לנסות למצוא פירורים, אותם אנשים שעבורך הם רק כתם צבע אדום מתחת לקו של שטייניץ שלידו כתוב "קו העוני".

הרי בסופו של דבר, אנחנו רק מספרים, לא?

מכתב מאוכלת חינם

מאת: אביבה ראובני 

שלום לך מר נתניהו היקר (תרתי משמע) כ"אוכלת חינם" במדינת ישראל, אני רוצה להודות לך על קבלת כרטיס אזרח וותיק בדואר המקנה לי שים לב להקלות הבאות: 50% הנחה בנסיעה באוטובוס וכך גם בכניסה לגנים הלאומיים (אשר לא כשמם הם וחל עליהם תשלום מלא, למרות שהם שלי ושל כולנו) וואו.

אבל כדי שלא אוכל יותר מדי "ארוחות חינם" התבשרתי כי לא אקבל קצבת זקנה מלאה שאני זכאית לה. וכל זאת למה? ובכן כעצמאית (חקלאית) אני חייבת להמשיך לעבוד לפרנסתי על אף גילי (62), שכן אינני יכולה להרשות לעצמי שלא לעבוד כי אז באמת לא אוכל דבר.
לא "חינם" ולא בכלל, ואזדקק ל"ארוחות החינם" שלך. מסתבר שלא אקבל את מלוא הקצבה. אתה מבין מר נתניהו היקר מאד (ולא ללבי)?

אני נענשת על כך שאני ממשיכה לעבוד בעצם. ובכן האפשרות השניה היא לא לעבוד, לא לייצר ולא להשתכר ואז לנסות לחיות מהקצבה (שעבורה אגב אני משלמת למעלה מ-40 שנה דמי ביטוח לאומי כחוק).

אתה גוזר עלי ועל שכמותי עונש על היותי עצמאית. למה בכלל קיים חוק "מבחן ההכנסה" למי שזכאי לקבל קיצבת זקנה כשהוא מגיע לגיל הזכאות? האם אינני זכאית לפרס כלשהו דווקא בגלל שאני ממשיכה לעבוד ולממן את כל "אוכלי החינם" האמיתיים?

אמירה אומללה ועוד יותר אומללה המחשבה שככה אתה חושב. ושזהו הקו המוסרי שלך. בוש והיכלם לך. אתה מה שנקרא "חזק על חלשים"