מי יכול לעזור לברווז המטווח של הביטוח הלאומי?

נתקבל במיל מאת: גילה
בחורה חולת אפילפסיה הפכה להיות ברווז המטווח של ביטוח לאומי
מדובר בבחורה שבגיל 16 וחצי חלתה לפתע באפילפסיה ומאז מתמודדת עם המחלה, תהליך חיפוש והתאמת התרופות שהוא אינו מובן מאליו וכרוך בתופעות לוואי לא פשוטות.
בתקופת כיתה י"ב מלאו לה 18, הצבא ויתר על שירותיה והיא פנתה להתנדב. את שנת הלימודים היא סימה בהצטינות למרות תופעות הלוואי הקשות של התרופות ופנתה להלחם על זכותה להתנדב לצבא תוך שהיא עובדת. פעמיים כבר חשבה שהיא מתחילה שירות צבאי ופעמיים נדחתה ברגע האחרון. היא הגיעה עם בקשתה עד היועצת לענייני נשים בלשכת הרמטכ"ל, שם נמסרה לה תשובה שלילית סופית וממילא אותו יום גם לקתה בעוד התקפת אפילפסיה, שטרפה מבחינתה את כל הסיכויים להתגייס.

למצולמות אין קשר לכתבה.

יא פנתה לחייה. הומלץ לה לגשת לועדת נכות למרות שהסיכויים לקבל אחוזי נכות הינם קלושים. היא מילאה טפסים ועמדה להתייצב ולילה לפני כן קיבלה עוד התקפה ובחרה לדחות לזמן לא ידוע מפאת החשש של חוסר מסוגלות להתמודד עם הענין. ממילא לא ביקשה לראות עצמה נכה.
5 שנים לאחר מכן, בגיל 23 היא קיבלה מכתב מביטוח לאומי הדורש ממנה דמי ביטוח לאומי החל מגיל 18-בהיותה תלמידת בית ספר הסמוכה על שולחן הוריה ומתמודדת עם מחלתה וזאת בגלל שלא שירתה בצבא.
היא פנתה אליהם בתמיהה לפשר הדרישה הלא מוכרת, ביררה אצל חברות אם מישהו דרש מהן אי פעם דמי ביטוח לאומי על תקופת היותן תלמידות אולם אף אחד לא מכיר דבר כזה.
ביטוח לאומי מעולם לא תבע את הכספים בתקופת היותה בת 18 או שלח פינקס תשלומים. התביעה הגיעה כאמור 5 שנים אחרי.

בעודה מבררת הגיע מכתב המודיע על עיקול חשבון הבנק שלה ומשכורתה הזעומה (2000 ש"). ימים מספר לאחריו הגיע המכתב המסביר כי בגלל אי שירותה בצה"ל היא חייבת בתשלום.
היא פנתה לבית דין לעבודה וביקשה כי יוסר העיקול מחשבונה, ממשכורתה ותינתן לה האפשרות להתמודד מול הביטוח הלאומי עם העובדות שבידה המסבירות את מצבה. הביטוח הלאומי מסרב להתייחס לנקודת המחלה והניסיונות להתנדב, העיקול משום מה אינו מוסר וכך מחודש מאי, 5 חודשים, היא חסרת חשבון בנק ויכולת לקבל את משכורתה.
הדיון יהיה באוקטובר וההביטוח הלאומי דבק בניסיונותיו להשיג בכל מחיר את 1200 הש"ח, לא כולל ריבית, אשר הם סוג של עונש על העובדה כי חלתה במחלה כרונית למשך כל ימי חייה, היא נוטלת תרופות אשר משפיעות על מצבה הפיזי והנפשי, הצבא דחה אותה למרות נסיונותיה העיקשים להתגייס-מה שגרם לה עוגמת נפש רבה.
הביטוח הלאומי אינו קיים כסעד בשום נקודה בחייה והיא אינה מבקשת אותו אולם כאזרחית צעירה היא המומה מול האטימות והכוחנות הקשה שמפעיל מולה המוסד אשר נטל ממנה את מינימום החירות האזרחית: חשבון בנק פעיל ומשכורת, עד לתקופת הדיון המשפטי, והוא ממשיך ורודף אותה בפניות למעסיק ומכתבים מאיימים תכופים.
פניות נמסרו לח"כ אורלי לוי אבקסיס ועוזרה טיפל בכך במסירות ומסר כי המל"ל עיקש בטיעון אי הגיוס והתשלום שבגינו, כך נמסר גם מתכניתם של גיא ואורלי וכעת העניין מונח בלשכתו של השר כחלון.
האם למישהו יש עצה או מה הכוונה בנידון? האם יש סיכוי שמישהו בר דעת במל"ל קורא את הדברים הנ"ל ומבין עד כמה דריסת האזרח היא ברוטלית וחסרת כל צלם אנוש?

העתיד שמצפה לנו: הילדה תאושפז במוסד ואני אלך לחטט בפחי הזבל, לחפש שם אוכל

סיפורה של איקי, כפי שסופר לטיוח לאומי:

 

במהלך ההריון שלי עם בתי גילו אצלה ציסטה מוחית, אבל לא המליצו לי על הפלה. בדיקת מי השפיר הייתה תקינה, אך בלידה סבלתי מדימום קשה. הייתי תמימה ועוד לא הכרתי את המערכת, לכן לא התעקשתי שבמכתב השחרור ירשמו את הבעיות שהיו במהלך הלידה.

 כבר מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו לא תקין, אך לא דיברתי. הילד הראשון שלי היה בריא וחכם, אבל עדיין היה קשה להשוות. בגיל כמה חודשים הילדה סבלה מרעידות וצמרמורות. בקופ"ח שלחו אותנו לבית החולים בצפת, שהאבחנה שלו הייתה: אמא היסטרית, ילדה בריאה.

 כשהייתה הילדה בת שנה היא נפלה וקיבלה מכה בראש, כפי שקורה לעיתים קרובות לילדים בגיל הזה. לאחר הנפילה היא שכבה על הרצפה מפרכסת כחולה לא הגיבה. הפרכוסים נמשכו זמן רב, עד שהגיע האמבולנס, ואחר כך.

 בבית החולים נקבע שהיא סובלת מאפילפסיה והיא החלה לקבל תרופות.

 עזבתי את עבודתי והתחלתי להשגיח על הילדה במשרה מלאה. הייתי בחרדה, היה לי ברור כי משהו לא היה רגיל. התקפי כעס קשים, משהו ברקע לא היה בסדר, אך הרופאים לא הצליחו לאבחן מה זה.

כבר שהילדה הייתה בת שנה פניתי אל הביטוח הלאומי, שיכירו בנכות שלה. סורבתי בוועדה, ולי לא היה כסף לעורכי דין ולמאבק משפטי, אז וויתרתי על ההכרה של ביטוח לאומי.

 התברר לי שנושא הפגמים המולדים הוא מאד רגיש: הם מעדיפים שלא להכיר בילדים האלה בביטוח לאומי, כיוון שההכרה מחייבת אותם לשלם קצבה רטרואקטיבית למן הלידה.

 בגיל שלוש היא הגיעה להתקף של פרכוסי צחוק, מצב נדיר וקשה מאד של אפילפסיה. כשהגענו לכיתה א' הילדה הייתה תלמידה גרועה, בוכה המון, רבה עם הילדים. כולם אמרו לי שזה  "על רקע רגשי".

 לפני 6 שנים החלה התדרדרות איטית במצבה: היכולות הקוגניטיביות שלה נפגעו, היא דיברה פחות, והפסיקה לדבר בהגיון.

 לאחר שנה החלה התדרדרות מהירה מאד: הילדה החלה תנועות לא רצוניות בידיים, נכנסה למצב קטטוני, וברמב"ם הפנו אותנו לפסיכיאטר.

 הפסיכיאטרית קבעה שההפרעה היא לא על רקע פסיכיאטרי. עשו MRI, אמרו שאין ממצאים והכל תקין, שלחו אותנו הביתה והפסיקו התרופה.

לאחר מכן ההתדרדרות במצבה הואצה. נשלחה למחלקה פסיכיאטרית בנהריה. הלעיטו בתרופות פסיכיאטריות. התקרבה למצב סיעודי.

 פניתי לעובדת סוציאלית, אך היא אמרה שאנחנו לא זכאים לקצבה. רק אחרי שהילדה תצא מאשפוז אפשר לקבל קיצבה מביטוח לאומי. כתוצאה מכך קרסנו כלכלית, בן הזוג שלי נכה, ואני התפרנסתי בכוחות עצמי. לפני ארבע שנים פוטרתי מעבודתי כי לא היו מוכנים לשאת יותר את העדרויותי וגם אני עצמי חליתי.

 בסך הכל קיבלנו מן הביטוח הלאומי 30 אלף ש"ח בדיעבד, שנבלעו בחובות העצומים שלנו.

 בן הזוג שלי לא עמד במצב, התדרדר לאלכוהוליזם, ונפרדנו. מאז אני, חיה מהבטחת הכנסה וקצבת נכות של הילדה. בזמן שבן הזוג שלי הסתבך עם המשטרה וישב במעצר שולמה לו קצבה שהוא לא היה אמור לקבל ונוצר חוב לביטוח לאומי. הם לא טרחו כלל לפנות אליו לדרוש את החוב, כיוון שכנראה ידעו שאין לו, ופנו רק אלי, בדרישה לשלם.

 בעוד שנה תיפסק אבטחת הכנסה שאני מקבלת, כי הילדה תגיע לגיל 18. אין לי ממה לחיות, ואיך להאכיל את הילדה הנכה. מציעים לי לשים את הילדה במוסד, שם ידאגו לקיומה.  כולנו יודעים כיצד נראים המוסדות לנכים של המדינה, ולכן החלטנו להצטמצם עוד. בעוד 4 שנים בגיל 21, ייפסק המימון למסגרת החינוכית של בתי. הכסף ל"שירותים מיוחדים" אמור להיות מעין משכורת עבורי, כמי שמטפלת בה. ישארו לנו 3,000 ש"ח של קבצת נכות לחיות מהן ואז ודאי יאמרו לי ללכת לעבוד, אך אהיה בת 55 וכידוע איש לא מוכן להעסיק אשה בת 55.

 פעם הייתי חזקה מבחינה פיזית ורגשית. היום אני שבורה וגמורה.

 העתיד שמצפה לנו: הילדה תאושפז במוסד ואני אלך לחטט בפחי הזבל, לחפש שם אוכל.