אלו התוצאות של ההפרטות האהובות כל כך על רוה"מ הנערץ וחצרו

פורסם בפייסבוק של אסתי סגל

 

אסתי סגל

אתמול כשחזרתי מחדר הכושר מצאתי בתיבת הדואר מכתב אדום כהה מביטוח לאומי שצעק – את חייבת לנו 3006 שקלים ואם לא תשלמי ננקוט באמצעים וכו'.

בעבר לא התרגשתי ממכתבים כאלו שהיו מגיעים במסגרת שיטת מצליח לפחות פעמיים בשנה. הייתי מצלצלת לרואה חשבון בזמני החופשי, הוא היה מרים אליהם טלפון ונסיון הסחיטה היה מסתיים.

מאז ההתאבדות של סילמן אני כבר לא כל כך שאננה. מייד צלצלתי לרואה החשבון (בלחץ, מודה) והעניין סודר כמובן.

ועכשיו אני חוזרת ממנו (היום ה-14 לחודש, יום העצמאים שמגישים חשבוניות, קבלות ומסמכים להנהלת החשבונות שלהם) עם סיפורי זוועה על לקוחות שלו: לאחד עקלו רכב, לשני את חשבון הבנק, ועוד ועוד, ואפילו למשרד רואי החשבון עצמו הגיעה ההוצאה לפועל של רשות השידור בטענה שהמסך הגדול בחדר ישיבות (לפרזנטציות) הוא טלוויזיה שלא שולמה עליה אגרה (?!?!)

גם לח"כ ראלב מאג'דלה (שהוא לקוח שלו) שמנהל חברה יחד עם בתו עיקלו את הרכב, רק שכאן הם לא הבינו עם מי יש להם עסק (חשבו בטח – שם ערבי – זו ההזדמנות להתעלל, נו, אז הם כבר למדו בדרך המביכה)

זה המצב רבותי. אלו התוצאות של ההפרטות האהובות כל כך על רוה"מ הנערץ וחצרו. 

הפריטו את שירותי הגבייה של מס הכנסה, ביטוח לאומי, רשות השידור ועוד- פושעים אלימים מנהלים את חברות הגבייה ועכשיו כל אחד מאיתנו על הכוונת. אף אחד מאיתנו לא פטור מזה. לרשויות יש אפשרות להכנס לחשבונות הבנק של כולנו ולחסום אותם בלי הודעה מוקדמת, גם אם זה קנס של 6 שקלים ריבית על דו"ח חנייה ישן ששולם לפני אלפיים שנה (קרה לי לפני כמה חודשים)

קודם מעקלים (באלימות גדולה) אח"כ אתה צריך לרוץ אחריהם להוכיח שאין סיבה לעיקול ולחסימה ובינתיים מצבך הכלכלי מתדרדר כי בלי חשבון בנק אתה לא יכול לעשות כלום.

(ובתגובה למייק ארד – הסטטוס הזה וגם הקודם אינו בכיינות. הוא תיאור מצב של מדינת ישראל 2012, ומצבם של מי שהיו מעמד הביניים, האליטות הישנות, המוסר, הצדק, האמת, והמחוייבות החברתית)

 

 

מתווכחים על סנטימטרים – סיפורו של לביא בן הארבע

כפי שסופר לנו טלפונית ע"י יוליה בן משה

כשיוליה וגילי בן משה הביאו לעולם את לביא, בנם השלישי, הם לא ידעו מה מצפה להם. לביא נולד כשהוא חולה במחלה גנטית נדירה העונה לשם קנוון. מחלה זו גורמת להצטברות של שומנים במוח המובילה לעיכוב התפתחות משמעותי ולמוות בגיל מוקדם. יוליה אמנם עברה בדיקות גנטיות אך לא דווח לה שהיא נושאת את הגן שגורם למחלה ולכן לביא נולד כשהוא חולה בה.

לביא אובחן כחולה בקנוון בהיותו בן חודשיים. הצוות הרפואי מסר להורים שאין הרבה מה לעשות ותוחלת החיים הממוצעת הצפויה ללביא היא שנה וחצי. אך יוליה וגילי החליטו שהם לא מקבלים את גזירת הגורל הזו כפשוטה ומהר מאוד מצאו מכון בארצות הברית המבצע טיפול נסיוני במחלה. כיוון שהטיפולים נסיוניים ואינם מוכרים על ידי הרשויות הרפואיות, נאלצו גילי ויוליה לגייס את הכסף הדרוש לטיפול ונסעו לארה"ב.

כאמור, נמסר להם שלביא צפוי לחיות כשנה וחצי. כשלביא החל את הטיפול הוא תואר כילד כמעט עיוור וחרש שאינו מגיב לסביבה. כיום לביא בן 4, רואה ושומע. הוא ניצח את הסטטיסטיקה אך כעת גילי ויוליה מגלים כמה קשה להיאבק בבירוקרטיה שתאפשר ללביא לחיות באופן המיטיב ביותר.

מכיוון שהתפתחותו של לביא מעוכבת והוא לא מסוגל להתנייד בעצמו, פנו גילי ויוליה לביטוח הלאומי על מנת לקבל הכרה בנכותו של לביא ועזרה בנטל הכלכלי של הטיפול בו.

בשיחת טלפון מתארת יוליה את המאבקים מול הביטוח הלאומי שבתחילה טען שהמחלה לא מוכרת לו ועליו "ללמוד אותה". לכן אושרו ללביא – כאמור, ילד שאינו הולך בכוחות עצמו – 60% נכות. לאחר מאבק – שכלל הופעה בפני 10 ועדות שונות(!) – הסכימו בביטוח הלאומי לאשר 100% נכות וגמלת ניידות.

"בגיל שלוש נקבעה ללביא נכות מלאה", מספרת יוליה, "ולאחר מכן נערכה ועדת ניידות כדי לקבוע שהוא לא יכול ללכת וזקוק לגמלת ניידות, כאילו שאי אפשר היה להבין את זה בועדה הקודמת". יש לציין, כמובן, שכל ועדה כזו דורשת את הגעת שני ההורים שכן אי אפשר לנהוג ברכב לבד עם לביא, ובכל יום כזה ההורים איבדו הכנסה.

נושא הרכב הינו חשוב במיוחד ללביא והוריו. באופן עקרוני, כל משפחה שיש בה נכות זכאית להקלה במיסים על רכישת רכב והלוואה עומדת לרכישה (שאותה המשפחה חייבת להחזיר לאחר מות הנכה). במקרה של לביא, הרכב אותו תרכוש המשפחה קריטי במיוחד. זאת משום שאחת התופעות במחלה היא חנק ספונטני של לביא. אם לביא נחנק במהלך נסיעה, על נהג הרכב לעצור את הרכב בשולי הדרך בעוד שהנוסע השני שולף את לביא מהכסא ומטפל בו (לכן ההורים שניהם חייבים לנסוע איתו לכל מקום). יוליה וגילי נאבקים על מנת שיאשרו להם לרכוש רכב עם גג גבוה מספיק כדי שבזמן טיפול החירום בלביא ראשו לא ייחבט בגג. נשמע פשוט וברור, אך מסתבר שלא כך חושבים בועדות.

בחודש אפריל השנה, שלחה יוליה מכתב פתוח לשר הרווחה משה כחלון. המכתב פורסם בפייסבוק ומתאר את מסכת האבסורד וההשפלה שחוו בועדה לקביעת גודל הרכב שיאושר למשפחה. כותבת יוליה:

 

באיזשהו שלב בועדה הדגמתי (יוליה), איך אני שולפת את לביא מהכסא הגלגלים במצב מצוקה, ולאיזה גובה אני מגיעה איתו בהחזקה. בשלב הזה בעודי מחזיקה את לביא בידיי שואל אותי מנהל המכון "ומה את עושה עם הדבר הזה"? פעוט חסר ישע זה "דבר"? האם אם יש צורך שארחיב על תחושת העלבון והכאב? ואז האיש הטכני מדד את הגובה מראשו של בני בעודו באוויר, אל הרצפה. ומשסיים ללמוד, הראה את המד מדידה למנהל המכון. בשלב הזה שאלתי בנימוס- האם אפשר לדעת מה הגובה? תשובתו של האיש הטכני היתה. "לא. את תדעי כשתקבלי את הפרוטוקול"!!!

שוב, למה זו התשובה? האם אנחנו בחקירת משטרה שחוקרים אותנו על פשע חמור שביצענו? מדוע אנחנו לא יכולים לדעת נתונים שקשורים אלינו במקום. אולי באמת אנחנו טועים בטענה שלנו..ולמה כל הסודיות וההתנהלות מול הורים כאילו הם עבריינים?

בשיחת הטלפון סיפרה לי יוליה איך באחת הועדות האלו היא הגישה מכתב מהנוירולוג של לביא שקבע שצריך רכב גבוה, אך יו"ר הועדה החליט להתעלם מהמכתב ורק בהוראת בית המשפט נערכה ועדה שלישית שבה נדרש היו"ר להתייחס למכתב. בועדה הזו, שתוארה במכתבה של יוליה, נמדד הגובה שאליו מרימה יוליה את לביא ונמצא שהוא 1.36 מטר, ולכן הועדה אישרה רכישת רכב בגובה 1.39 מטר. המשמעות היא שבמקרה חירום, ליוליה יהיה מרחב תמרון של שלושה סנטימטרים בלבד כדי לא לפגוע בראשו של לביא. וזאת עוד מבלי להתייחס לכך שלעתים גילי הוא זה שמטפל בלביא והוא גבוה יותר…

שאלתי את יוליה מה האינטרס של הועדה לא לאשר רכב גבוה דיו. ההסבר שלה הוא שהועדה פוחדת ליצור תקדים שיחייב אותה לתת יותר גם למשפחות הבאות. בנוסף, גובה הרכב קובע את הסכום שתקבל המשפחה במסגרת גמלת הניידות. רכב גבוה יותר משמעו תשלום גבוה יותר למשפחה, ואת זה הועדה – כנראה – רוצה למנוע.

יש לציין שהועדה עליה מדובר איננה חלק מהביטוח הלאומי באופן ישיר, אלא ועדה של המכון לבטיחות בדרכים השייך למשרד הבריאות ופועלת כמעין מיקור חוץ של הביטוח הלאומי שאמור להתמודד עם נושאים אלו בעצמו.

"למה אי אפשר לקבוע ועדה אחת שתקבע את כל הנכות והצרכים של לביא? בה יישבו נוירולוג, כל הרופאים המתאימים וגם טכנאי הרכבים שקובע את גובה הרכב", שואלת יוליה. כל הופעה כזו בפני ועדה גוזלת ימי עבודה משניהם, הוצאות על בייביסיטר לילדים האחרים ועוד. הכל כדי להתווכח על כמה סנטימטרים.

"לפני כן עבדתי כיועצת ארגונית, שילמתי מדרגות מס מטורפות וכך גם בעלי. היום אנחנו רק רוצים לחזור לעבוד ולטפל בלביא בצורה הטובה ביותר. אנחנו לא מבקשים כסף שאין, אם היו חוסכים את כל ההוצאות על הועדות האלו היה אפשר לתת יותר למשפחות".

יוליה וגילי הם מקרה מיוחד של זוג הורים בעלי כוחות, ידע ותושיה. הם לא קיבלו את גזירת הגורל של המחלה ויצאו להילחם בה, מצאו טיפול נסיוני וגייסו את הכסף הדרוש לו בעזרת עמותת "קו לחיים" שגם עוזרת להם היום עם רכב – עד שיתקבל האישור המיוחל מהביטוח הלאומי. נשאלת כמובן השאלה מה קורה לכל אותן משפחות שאין להן את כל הידע והכוחות האלו, בין איזה כסאות הן נופלות ומול איזה כוחות אדירים הן נאלצות להתמודד עד שהן מוותרות על הנחוץ והמגיע להן.

לביא

לקריאה נוספת:

– האתר "נותנים ללביא חיים" שהקימו יוליה וגילי, מרכז מידע על המחלה, הטיפולים וסיפורם האישי.

דיון דחוף בוועדה הציבורית לפניות הציבור של המוסד לביטוח לאומי, בעקבות מותו של משה סילמן

התקבל במייל ע"י: יפעת סולל, עו"ד חברת הוועדה הציבורית לפניות הציבור המוסד לביטוח לאומי
הבוקר הוצאתי לוועדה הציבורית לפניות הציבור של המוסד לביטוח לאומי, בה אני חברה, דרישה לכינוס דיון דחוף, בעקבות פרשת משה סילמן:הנדון: בקשה לקיים דיון דחוף – בעקבות מותו של מר משה סילמן

כולנו הזדעזענו מהחלטתו של מר משה סילמן להצית עצמו, במהלך ההפגנה לציון שנה למחאה החברתית בישראל. אולם מעשהו של משה סילמן לא בא כביטוי למצוקה חסרת שם ומען. אחת הכתובות הישירות אליה הפנה משה סילמן אצבע מאשימה, היא המוסד לביטוח לאומי.

למעשה, ניתן לראות מקורות חייו של מר סילמן, כי התדרדרותו מאיש עסקים אמיד למי שעמד להיות דר רחוב בתוך ימים אחדים, החלה בשל החלטה של המוסד לביטוח לאומי לחייבו בתשלום של חוב בן 15,000 ש"ח, דרישה שבגינה נאלץ למכור את מקור פרנסתו – משאית הובלות – מהלך ממנו לא הצליח להתאושש כלכלית.

כחברי הוועדה לפניות הציבור, איננו עוסקים במקרים פרטניים. מעמידים בפנינו סטטיסטיקות ונתונים ומראים לנו שיעורים של פניות שנתקבלו, מוינו ונבדקה נכונותן. אולם תפקידנו אינו מתמצה בקבלת מידע גרידא. תפקידן של וועדות המוסד לביטוח לאומי לפקח על התנהלות המוסד וכך עלינו לפעול.

צעקתו של מר סילמן, אינה מאפשרת לנו להמשך לנהוג כביום ביומו. משה סילמן אינו יחיד, שנקלע לקשיים. הוא אחד מרבים, רבים מאד, אשר ראו ורואים במוסד לביטוח לאומי, במקום רשות שמטרתה לייצר רשת בטחון סוציאלית, ערבות הדדית וסולידריות – בהתאם לשמה – מוסד שעניינו השפלת המוחלשים, דחיקתם עד למצבי יאוש, מוסד שמעדיף את הבירוקרטיה על האדם ואת החשדנות על הסולידריות.

המוסד לביטוח לאומי, הוא נושא דמותה מדינת ישראל, אשר הפכה את האזרח משותף לצרכן ואת המדינה מאחראית לאזרחיה, למי שרואה את תפקידה לצמצם הוצאות ולמקסם רווחים. בהתאם לכך, אזרחים מוחלשים נתפסים כנטל ותו לאו.

נדמה, כי במקום לראות בפונים אשמים בפוטנציה להשקיע סכומי עתק באיתור רמאים, מן הראוי היה, שהמוסד לביטוח לאומי ישים לו למטרה לאתר אזרחים הזקוקים לעזרה ואינם מוצאים דרך לקבלה. על המוסד לביטוח לאומי להיות קולם של המוחלשים בישראל, לתת מענה בעת צרה ולפתוח את הדלתות אל מוסדות המדינה האחרים, האמורים להתייצב בעת צרה.

לאור כל האמור לעיל, אבקש לקיים דיון דחוף בוועדה, כדלהלן:

1. מתן דין וחשבון באשר לכשלים בטיפול בעניינו האישי של מר משה סילמן;
2. עדכון באשר לסיבות המערכתיות שהביאו לכשלים כאמור;
3. סקירת התיקונים הנדרשים לשם מניעה של כשלים כאלה שהתבטאו בעניינו של משה סילמן, כדי למנוע מקרים דומים בעתיד;
4. דיווח לגבי צוות "אורות אדומים" – סמכויותיו, דרכי פעולתו ותקציבו;
5. הודעה בדבר הצעדים האופרטיביים בהם מתכוון המוסד לביטוח לאומי לנקוט בעקבות הכשלים לעיל ולוחות הזמנים לנקיטתם.

לאור החשיבות העליונה בדיון כאמור, אבקש כי הוא יקבע מיידית ולמועד הקרוב ביותר האפשרי.

איך חוב קטן יכול להרוס חיים; "הביטוח הלאומי מועך חלשים"

מתוך וואלה! עסקים

ג', לוחם במילואים באחת היחידות המובחרות בצה"ל, עשוי לסיים בקרוב עשור של קרבות משפטיים מפרכים. אם היה נשבר במהלך הדרך, אולי היה מוצא את עצמו בתהום העוני, מקום שממנו קשה הרבה יותר לקרוא לעזרה.

לפני כעשור הוא פתח מסעדה בתל אביב, שבשלב מסוים היתה אחת הפופולריות בעיר. היו לו שני שותפים: אביו של אשתו דאז, שעבד אתו במסעדה, ואיש עסקים שנתן את רוב המימון. כשנה לאחר הפתיחה איש העסקים והחם הסתכסכו, דבר שהוביל לניתוק הזרמת הכספים מצד איש העסקים, חובות ושלוש שנים של מאבקי הישרדות שבסופם נסגרה המסעדה המצליחה. בסוף אותה תקופה, שבמהלכה התגרש מאשתו, הוא מצא את עצמו עם חובות לנושים רבים, בעיקר לבנקים, אבל גם עם חוב של 300 אלף שקל למע"מ.

לפי החוק, חוב למע"מ הוא עבירה פלילית שדינה מאסר. ג', שמאז שהשתחרר מהצבא שירת במילואים בהתנדבות, הביא לעדות אופי את מפקד היחידה שלו, שהעיד בדלתיים סגורות על המבצעים המיוחדים שבהם השתתף בסדיר ובמילואים. בעקבות זאת, באופן יוצא דופן, נקבע בגזר הדין שלו שהוא לא יישלח לכלא אלא יקבל עבודות שירות. ואולם התווסף לכך תנאי: כל עבירת מס עתידית, בלי קשר לסוג העבירה, תכניס את ג' לשנה בכלא.

לאחר שביצע חצי שנה של עבודות שירות, ניסה ג' להמשיך ולהסדיר את חובותיו מול הנושים השונים. הוא עבד כשכיר בזמן שלאמו האלמנה, עובדת מדינה בגמלאות שחתמה ערבות אישית עבורו, עיקלו את בית המגורים ודירה נוספת להשקעה, והיא נאלצה לגור בשכירות. עוד לפני המשפט שבו נגזרו עליו עבודות שירות, ניסה ג' לברר מול מס הכנסה וביטוח לאומי אם יש לו חובות שאפשר להסדיר, במסגרת הליך של איחוד תיקים שאליו נכנס מול שאר הנושים. בשני המקומות הסבירו לו שבשלב זה לא מוגשות נגדו תביעות.

לפני כשנה וחצי הוא מצא את עצמו לפתע מול כתב אישום ממס הכנסה, בטענה שלא הגיש דו"חות, דבר המהווה עבירה פלילית. בנוסף נטען לחוב של 100 אלף שקל, בגין ניכויים שלא שילם.כשפנה למס הכנסה והזכיר להם את פנייתו מלפני כמה שנים, הוא קיבל תשובה שאין בכך כדי לסייע לו מול כתב האישום הנוכחי.

כשהגיע לדיון מול השופט התברר לו המצב הקפקאי שאליו נקלע: בשל אותו התנאי שקבע השופט במשפט המע"מ, הוא היה עתיד להיכנס, ללא כל שיקול דעת מצד השופט במשפט החדש, לשנה בבית הסוהר. זאת משום שעבירת מס ההכנסה שבה הואשם נחשבת לעבירה מתגלגלת, כזו שמתבצעת מחדש בכל יום. בית המשפט שלח את הצדדים להתדיינות נוספת, מתוך הרצון להימנע ממאסר. לבסוף הציע עורך דינו, שמונה מטעם הסנגוריה הציבורית, שעל אף שחלפו חמש שנים מאז גזר הדין במשפט המע"מ, הוא יערער עליו – כדי שיוסר התנאי שנקבע. בשבוע שעבר התקבל ערעורו, והתנאי שונה רק לעבירה הספציפית הנוגעת לתשלום המע"מ.

בקרוב אמור להתקיים הדיון בנוגע לעבירה החדשה שבה ג' נאשם. איום המאסר עדיין מרחף עליו, אבל כעת הדבר נתון לשיקול הדעת של השופט ולהתנהלות מול רשות המסים, כך שמצבו טוב יותר. עם זאת, הוא יודע שגם אחרי המשפט הזה תלאותיו עלולות להימשך. הרי ייתכן שבבוא היום הביטוח הלאומי ידפוק על דלתותיו עם דרישות חוב מהתקופה שבה היה בעל מסעדה.

"כשבן אדם נופל, הוא עובר ויה דולורוזה מטורפת", אומר ג', שעובד כיום כשכיר ועדיין ממשיך לשלם את חובותיו. "אתה גומר עם מע"מ, ממשיך עם מס הכנסה, ועכשיו אולי ייפלו עלי מביטוח לאומי. המקרה שלי הוא בדיוק מאותם הסיפורים שבעקבותיהם אנשים נופלים ונגמרים, כי המערכת פשוט מכריעה אותם. אני בלתי נלאה בכוחות שלי, וגם היו לי אנשים טובים שעזרו לי במהלך הדרך. אבל לא כולם יכולים לעמוד בזה".

סיפורו של משה סילמן, שבימים אלה נאבק על חייו לאחר שהצית את עצמו בהפגנת המחאה החברתית במוצאי שבת, הוא תמרור אזהרה לכך שבמציאות של היום, גם אנשים עובדים או בעלי עסק עלולים להידרדר לתחתית – ובדרך רשויות הממשלה לא עוזרות להם אלא רק מחמירות את מצבם. אצל סילמן, כפי שתואר השבוע בהרחבה באמצעי התקשורת, חוב קטן לביטוח הלאומי תפח ל-15 אלף שקל, מכיוון שהוא נשלח לכתובתו הקודמת וסילמן לא היה מודע אליו. בשלב מסוים עוקלה אחת מארבע המשאיות ששימשו אותו בעסק ההובלות שהיה בבעלותו, דבר שהחריף את התמוטטותו. הוא נכנס לסחרור כלכלי וביורוקרטי מול הביטוח הלאומי ומשרד השיכון, מצבו הבריאותי החמיר, ולבסוף הוא החליט לשרוף את עצמו כאקט של ייאוש.

אמנם מדובר במקרה קצה, אך לא מעט ישראלים יכלו להזדהות השבוע עם סילמן בעקבות ניסיונם בהתנהלות מול הרשויות השונות, בעיקר בכל הנוגע לחובות. המקרה של סילמן הזכיר להם שהעוני אינו דבר רחוק כל כך. "זו תופעה שחוזרת על עצמה", מסביר עו"ד עידן למדן, המייצג כמה מקרים של חייבים לרשויות השונות. "חוב של אדם יכול לתפוח בעשרות אלפי שקלים בתקופה של כמה חודשים, מבלי שתהיה לו שליטה על זה. הבעיה העיקרית היא חוסר הנכונות מצד הרשויות, במקרים מסוימים, להתפשר עם בעל חוב שנקלע לקשיים בתום לב. לפעמים נדמה כאילו הרשויות הגיעו למצב שהן חברות מסחריות הפועלות לשם רווח".

מלבד משרד השיכון, מי שספג את רוב הביקורת הציבורית השבוע היה הביטוח הלאומי, ולא במקרה. בשנים האחרונות הגוף הזה, הארגון החשוב ביותר של מדינת הרווחה, ספג ביקורת רבה על התנהלות בעייתית מול האזרחים, באינספור מקרים שפורסמו בתקשורת. במקום לסייע לאוכלוסיה הנזקקת ביותר, מערים הביטוח הלאומי קשיים ומכשולים בפני הזקוקים לשירותיו. פנייה אליו כרוכה בדרך כלל במסכת של תחינות, השפלות מצד פקידים מתנשאים וקושי בקבלת תשובה או הסבר. הביטוח הלאומי לא תמיד טורח להודיע לחייבים על חובם לפני שהוא צובר ריביות וקנסות, וניסיונות להבין את מקור החוב מסתיימים פעמים רבות בוויתור בשל פניות חוזרות ונשנות שלא נענות באופן ברור. בנוסף, ב-20 השנים האחרונות לא פועלות ועדות ערר שבפניהן אפשר לערער בנוגע לשלילת גמלאות, אף שלפי חוק ביטוח לאומי אמורות לפעול ועדות כאלה. המצב מאלץ אנשים לפנות לבית הדין לעבודה כדי לערער, אך לא לכולם, בוודאי שלחלשים שבהם, יש זמן ומשאבים לכך.

אחת הסוגיות הבעייתיות היא מדיניותו הנוקשה של הביטוח הלאומי בנוגע להבטחת הכנסה, כפי שממחיש המקרה של ד', 64, המתגורר באוטובוס באזור הצפון. בעבר היה ד' בעל פיצריות בירושלים ולאחר מכן בתל אביב. לפני 15 שנה הוא קנה, יחד עם שותפים, קרקע חקלאית בצפון, שעליה הוא גר ב-12 השנים האחרונות ללא חשמל ומים, לאחר שהעסק שלו קרס והוא צבר חובות של 200 אלף דולר. מאוחר יותר הוא לקה בסוכרת, והוכר כנכה 100%. מאז הוא קיבל הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, שאיפשרה לו להתקיים בקושי.

לפני יותר משנה החליט הביטוח הלאומי לבטל את הבטחת ההכנסה שלו, וחייב אותו בסכום של 100 אלף שקל על כחמש שנים שבהן קיבל את הקצבה. זאת, לאחר שנמצא שהוא לכאורה הבעלים של שתי דירות בתל אביב. ד' הסביר כי הוא ירש, יחד עם עוד כמה בני משפחה שאת חלקם אי אפשר לאתר, שתי דירות, אחת הרוסה לגמרי והשנייה הרוסה חלקית, וממילא יידרשו שנים עד שיוסדר העניין המשפטי. לפי החוק היבש, קצבת הבטחת הכנסה אמנם לא יכולה להינתן למי שמחזיק ברשותו עוד נכס מלבד הנכס שבו הוא מתגורר, אך במקרה זה ברור שמדובר בנכס שאי אפשר לממש כרגע.

"אין לי מאיפה לשלם את החוב הזה. גם קודם חייתי במצב מאוד גרוע, אבל מאז שאני לא מקבל הבטחת הכנסה, אני מחפש אוכל בפחי זבל ונאלץ לגנוב אוכל. כשתופסים אותי, זה מאוד לא נעים. במקום שהביטוח הלאומי יסייע לחלשים, הוא פשוט מועך אותם". באופן מפתיע, יום לאחר פניית Markerweek בעניינו של ד' החליטו בביטוח הלאומי לאשר את תביעתו להבטחת הכנסה.

"זו שיטה של ביטוח לאומי, להנחית רטרואקטיבית חוב על אנשים", אומרת עו"ד יפית מנגל, יו"ר ועדת ביטוח לאומי במחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין. "אין להם התיישנות בחוק והם מרגישים חופשיים לבוא לאזרחים שאין להם מקורות כספיים ולנקוט נגדם סנקציות, על אף שמדובר בחולייה החלשה ביותר בחברה".

בימים אלה מנסה מנגל להיאבק במדיניות אחרת של הביטוח הלאומי, באמצעות עתירה מינהלית שהגישה בתביעה לבטל חוזר של ביטוח לאומי בנוגע לקבלת קצבת הבטחת הכנסה. הביטוח הלאומי, כך מסתבר, קבע באמצעות חוזר, ולא באמצעות חקיקה, שקצבת הבטחת הכנסה – כ-2,400 שקל בחודש – לא תשולם אם אדם מקבל תמיכה ממקור חיצוני, כולל קרובי משפחה, לצורך תשלום שכר דירה. הדבר אף עורר תרעומת של כמה ח"כים, בהם יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מקדימה, שמובילה את המאבק במטרה שהביטוח הלאומי יבטל את החוזר – משום שמדיניות זו צריכה להיות מעוגנת בחקיקה.

"רבים נפגעו מזה, זו פשוט התנהגות שערורייתית של הביטוח הלאומי", אומרת מנגל. "אין מחלוקת שביוקר המחיה הנוכחי, 2,400 שקל לא מספיקים לקיום בכבוד. בא ביטוח לאומי ויוצר פרשנות יצירתית משלו, שאין לה שום מקור בחוק. אחר כך מתפלאים איך אנשים מידרדרים במהירות כזו לעוני ולייאוש".

"פשוט אמרו לי שאני עבריין"

המקרה של א' ממחיש את המשמעות של המדיניות החדשה של הביטוח הלאומי. הוא חזר לישראל לפני עשר שנים אחרי 26 שנה בחו"ל, שאת רובן עשה במדינה אחת, שם עבד כמנכ"ל חברה. לישראל הגיע בעקבות גירושים ומשבר פיננסי. את כל רכושו השאיר מעבר לים, כולל פנסיה שממנה הוא משלם מזונות לילדיו. "חשבתי שעם הרזומה הזה אמצא עבודה. הייתי בטוח שיחטפו אותי. באמצעות קשרים הגעתי לאנשים בכירים במשק, התחננתי שימצאו לי עבודה – ללא הועיל. אז עוד בכלל לא היתה מודעות לאפליה על רקע גיל. הלכתי ללשכות התעסוקה וגם זה לא עזר. פשוט לא מצאתי עבודה".

אחרי שהתגורר שנתיים יחד עם אחיו ומשפחתו, עבר להתגורר בדירת חדר באזור המרכז, כשהוריו משלמים עבורו את שכר הדירה. אחרי שלוש שנים החליט הביטוח הלאומי לשלול ממנו את קצבת הבטחת ההכנסה, בגלל התמיכה שקיבל מההורים, בני יותר מ-80, לצורך תשלום שכר הדירה. בסופו של דבר הוא הגיע לסיכום עם ביטוח לאומי שנראה כאילו נלקח ממערכון של אפרים קישון: הוריו ישלמו מראש בצ'קים דחויים את שכר הדירה, והוא יחזיר להם מדי חודש את הכסף מתוך קצבת הבטחת ההכנסה שיקבל, כך שגם בעל הדירה וגם הביטוח הלאומי יהיו מרוצים.

כיום, בגיל 60, הוא מרוויח באופן רשמי 1,000 שקל בחודש מעבודה במשרה חלקית שמצא, כ-550 שקל בחודש עקב סיוע בשכר הדירה ממשרד השיכון, ואת הקצבה – שמוזרמת מיד להוריו. ברור שאי אפשר להתקיים מסכום זה. לדבריו, התנהלות כזאת של הביטוח הלאומי עלולה להביא אנשים לרמות אותו, פשוט מפני שאין להם ברירה אחרת. "ביטוח לאומי הפכו אנשים לעבריינים. זה אבסורדי לחלוטין. הרי יש עמותות רבות שעוזרות לנזקקים בתרופות, באוכל ובבגדים. מה היה קורה אם אנשים היו קונים בקצבה את הדברים האלה, ואילו העמותה היתה משלמת את שכר הדירה? מה בדיוק ההבדל?"

ת', בשנות ה-30 לחייו, מתמודד אף הוא עם ביורוקרטיה של הביטוח הלאומי, בעקבות חוב של עשרות אלפי שקלים שהושת עליו באחרונה. בשנים האחרונות גילו אצלו מומים חמורים בלב, והוא קיבל 100% נכות מביטוח לאומי. לאחר שהתאושש הצליח להגיע לסידור של עבודה בת שלוש שעות ביום במקום שבו עבד לפני שחלה, כהנדסאי ייצור. הוא מרוויח 2,400 שקל בחודש, וקצבת הנכות שלו היתה 5,000 שקל בחודש.

בשלב מסוים הודיע לו הביטוח הלאומי שקצבת הנכות נשללת ממנו, משום שהוא מרוויח יותר מכפי שהצהיר. הפער נבע מכך שהמעסיק החליט להתקין לו דלקן במכונית, וכתוצאה מכך שכר הברוטו שלו עלה. בינתיים, לאחר מאבק משפטי, הוא הצליח לצמצם את החוב ל-20 אלף שקל, אך הוא כבר לא מקבל את קצבת הנכות. הוא מתגורר עם הוריו ונאלץ להיעזר בהם בפרנסתו.

"נשארתי עם שכר של 2,400 שקל, אשה ושלושה ילדים לפרנס. זה אבסורד. כדי לקבל את קצבת הנכות, אני צריך להפסיק את העבודה. אני יודע שיש נוכלים רבים שמרמים את הביטוח הלאומי, אבל הם חייבים לדעת לעשות את המיון, כדי שאנשים כמוני לא ייפגעו".

הונאות הן אכן הסיבה לכך שאנשים כמו ת' סובלים, ומצדיקות לכאורה התנהלות קשוחה של המוסד כלפי כלל הפונים אליו. אבל הדברים קצת יותר מורכבים. "ביטוח לאומי אומר שהיקף ההונאות כלפיו נאמד במיליארדי שקלים. השאלה היא מה הוא עושה כדי להילחם בהן", אומר פרופ' משה מאור מהחוג למדע המדינה ובית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, שחקר את הונאות הביטוח הלאומי במדינות ה-OECD. "בישראל אין פעולה יזומה, ארצית וממוקדת למלחמה בהונאות הביטוח הלאומי. אם היתה כזו, היה אפשר לתעל את הכסף שנחסך לאנשים שבאמת זקוקים לו".

לדברי מאור, המגמה בעולם היא למנוע הידרדרות במצבם של אזרחים. "יש מדינות שבהן אדם מקבל טלפון מביטוח לאומי כשמשתנה הסטטוס שלו, ומסבירים לו אילו תשלומים הוא צריך לעשות – דבר שרלוונטי במיוחד בפתיחת עסק. הביטוח הלאומי בישראל מנסה להציג מוניטין של בעל רגישות חברתית, אבל אתה לא יכול להיראות רגיש חברתית אם לא פיתחת מומחיות מתאימה. בשורה התחתונה, המקצועיות היא הדבר החשוב ביותר".

לצד הביטוח הלאומי וחובות ארנונה, רשויות המס הן כאב הראש הגדול ביותר עבור האזרחים בכל הנוגע להסתבכות כלכלית. מולן, כפי שהמחיש המקרה של ג', טעות אחת בהתנהלות או החלטה תמוהה של שופט או פקיד עלולות להוביל להידרדרות בלתי צפויה. זה מה שחווה על בשרו מ', שלפני 11 שנה לא הגיש את דו"חות המס שלו.

באותו הזמן הוא נקלע למשבר כלכלי עקב המיתון ששרר אז. לדבריו, הוא לא הגיש את הדו"ח כי לא היה לו כסף לשלם לרואה החשבון. לאחר כארבע שנים, הוא קיבל שומה על פי הליך שנקרא "מיטב השפיטה". בהליך זה, לאור היעדר דו"חות, אנשי מס הכנסה מעריכים כמה מסים הוא צריך לשלם. במקרה שלו מדובר בחוב של 2 מיליון שקל, שבינתיים תפח ל-2.7 מיליון שקל עקב ריבית והצמדה למדד. זאת, על תקופה שבה לדבריו העסק שלו כלל לא הרוויח כסף.

מ' מתמודד בימים אלה עם הסכנה שביתו יעוקל ויימכר בעקבות חוב זה. "אני עסוק עכשיו בלנבור בארכיון הדו"חות מ-2001 כדי להסביר לרשויות המס שבכלל לא הרווחתי את הסכומים האלה. אם הייתי מרוויח – מילא, אבל לא הרווחתי את הכסף הזה. העובדה שמס הכנסה לא פעל נגדי במשך שבע שנים מראה שאולי גם הם מבינים שלא הרווחתי את הכסף הזה".

גם ת', בעלים של רשת חנויות אופנה שייסדה אשתו, נתקל ברשויות המס במהלך משבר כלכלי. היה זה בתחילת 2009, כשכמה חנויות ברשת נקלעו להפסדים. בשלב מסוים ניגש ת' למשרדי מע"מ וביקש פרישת תשלומים. דבר זה אינו אסור על פי החוק, כלומר נתון לשיקול דעתו של הפקיד המקומי. כשהסביר לפקידה את מצבו היא שאלה את הממונה עליה, וחזרה עם תשובה שלילית. "כששאלתי למה, היא אמרה לי שהמנהל לא מעוניין להסביר. חיכיתי למנהל במסדרון, ושאלתי אותו למה הוא לא אישר לי החזר בתשלומים. בהתחלה הוא אמר שהוא לא חייב לי הסברים, ואז הוא פשוט אמר לי שאני עבריין, בגלל שאני לא משלם בזמן. לא עזרו ההסברים שלי על הכסף שאני חייב לספקים ולעובדים. 'אתה הזוי בעיניי', הוא חתם את השיחה. מכיוון שאשתי, שהיתה רשומה בתיק, היתה עלולה להיעצר, לוויתי כסף מחבר ושילמתי".

שנה לאחר מכן, מצבו של העסק עדיין היה בקשיים. הפעם פנה ת' לרואה חשבון מוכר, שהשותף שלו היה בכיר לשעבר במע"מ. "השותף התקשר לאותה יחידה במע"מ, דיבר אתם, ואז כן הצלחתי לקבל פרישה לכמה תשלומים. למדתי שאם אין לך פרוטקציה, דינך להיחנק. היום אני עובד מול פקידים אחרים במע"מ, בעיר אחרת, ויש לי כימיה אישית אתם. הם נותנים לי לשלם בתשלומים ונמצאים עם היד על הדופק לגבי מועדים שבהם אני חייב לשלם. זה פשוט מקומם. במדינה מתוקנת, לא צריך טובות מאף אחד. אנשים כמוני, שנמצאים הכי באמצע במדינה הזו, מרגישים הכי דפוקים, ובסוף זה יתפוצץ לכולם בפרצוף".

מרשות המסים נמסר בתגובה: "הרשות, שתפקידה העיקרי הוא גביית המסים, פועלת למילוי חובתה בנחישות, אך במקביל מעמידה לרשות לקוחות המצויים בקשיים מכלול של הקלות, כדי לאפשר להם להמשיך ולהפעיל את עסקיהם ובמקביל לקיים את חובתם לתשלום המס. לצורך זה מוקנות לפקידי הרשות סמכויות להפעיל שיקול דעת לפי העניין, ורבים המקרים שבהם הם מפגינים סבלנות, הבנה ואיפוק לנוכח קשיים שבהם מצויים עוסקים.

"כשנישום נמנע מהגשת דו"חות ואינו מציג מידע על הכנסותיו מתבססת הרשות על מאגרי מידע שונים, כולל הדו"חות שהגיש בשנים עברו. גם כיום יכול מ' להגיש את הדו"חות לשנים עברו, והם יידונו לגופו של עניין. בעניינו של ת', לאור העובדה שאין בפנינו את פרטי הפונה, אי אפשר להתייחס למקרה עצמו. יודגש כי ב-2009 הציעה רשות המסים שורת הקלות לחייבים".

מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "המוסד לביטוח לאומי משלם קצבאות בסך 70 מיליארד שקל בשנה למיליוני אזרחים. העובדים מטפלים במסירות ובמקצועיות בפניות ובבקשות, אך חשוב לזכור שהטיפול מתוחם על ידי החוק והתקנות. בניגוד לנאמר, אין 'מדיניות' כזאת או אחרת של הביטוח הלאומי. יש חוק ותקנות שקובעות הממשלה והכנסת, לפיהן אנו משלמים קצבאות באופן שוויוני לכל הזכאים. אנו מתבססים גם על פסיקות של בית הדין הארצי לעבודה בהחלטותינו.

"אנו ערים לביקורת על תהליכי העבודה במוסד ומסתכלים גם פנימה, לכן שיפרנו את תהליכי העבודה ופישטנו ככל האפשר את הנטל הביורוקרטי. לדוגמה, אנו משלמים מאות אלפי קצבאות באופן אוטומטי – זקנה, לידה, ילדים, מילואים ועוד – ללא הגשת תביעה וללא טרחה של האזרח.

"בעניין ההונאות, יש במוסד אגף חקירות הכולל 150 חוקרים שעושים מלאכתם נאמנה, ותוצאות חקירותיהם חוסכות מאות מיליוני שקלים בשנה.

"בעת מתן קצבת הבטחת הכנסה אנו בודקים על פי חוק את ההכנסות מכל המקורות. לד' יש נכסים שקיבל בירושה, ולכן בהחלטותינו נלקח בחשבון ערכם. עם זאת, היום קיבלנו פרוטוקול מעורך דינו אודות קשיי מימוש הנכס ואישרנו את תביעתו להבטחת הכנסה.

"לת' אושרה קצבת נכות מיולי 2009 עד ספטמבר 2010. בזמן ששולמה הקצבה היו לו הכנסות מעבר לרף שמותר לו להשתכר, ולכן נוצר לו חוב. הביטוח הלאומי הפחית לו את החוב, מ-23,500 שקל לכ-4,112 שקל".

הנדסה אזרחית

נתקבל במייל מאת: פרופ' סמדר לביא

I.
יום שלישי, 12 לאוגוסט.

ישבתי עם בני המתבגר באיזור הסגל של הקפיטריה המסובסדת ב"גילמן", כי היה שם מיזוג בלי עישון.
"היי אמא, כולם אשכנזים כאן חוץ מאיתנו", הכריז.
ישבנו בשולחן האמצעי. הגברים המשלומפרים עם הקרחת-כרס והנשים המצוייצות עם עור הפנים המומלץ ע"י דורית לנדס זעו באי נוחות.
במצבים כאלה, כמו הכלב של פאבלוב, למדנו לעבור שפה. בסיטואציות של אפרטהייד מובנה, האשכנזים שומעים את האנגלית הנונשלאנטית שלנו ונרגעים.
הגענו לגילמן לאחר חמש שעות של תורים. בבוקר הלכנו להחתים את הפנקס שלי בלשכת העבודה. החל מה-1 לאוגוסט קוצצו שם תקני הפקידות כדי להתמודד עם המוני האמהות לילדים בני שנתיים ומעלה, שנדרשו לגדוש את המסדרונות נטולי המיזוג לפי חוק ההסדרים. על טפן, עגלותיו, חיתוליו ובקבוקיו פקקו לחלוטין את הלישכה.
הפגישות שלי עם פקידת ההשמה קצרות וקורקטיות. "את לא מתאימה לתכנית החדשה של ביבי לתעסוקה לחד-הוריות. זקנה מדי. Overqualified", הודיעה בעצב כשאני חייכתי בהקלה בגלל המזגן במשרד שלה. "לכי לסוציאלית, שתנסה אותך בוועדת חריגים. אולי שם יש מקום לפרופסור על הבטחת הכנסה מקוצצת."
אחר כך השתרכנו בשמש המטגנת לביטוח הלאומי. בתור היגע שלפני הביטחון של הדלת הראשית הזיעו שבעים ושמונה אנשים. בתור לקבלת מספר הממיין את הזכאים לתור להבטחת ההכנסה על סוגיה קיבלנו פיתקית עם מספר מאתיים ושלוש עשרה. כשהגיע תורנו שם נתנה לנו הפקידה פיתקית עם מספר מאה חמישים וחמש לתור של הבטחת ההכנסה של החד-הוריות.
באנו לברר שם איך המדינה מצפה מאיתנו, משפחה של אמא ובן, להתקיים על ארבע מאות ואחד ש"ח לחודש. זה היה העונש שנתן לי ביבי על כך, שמצאתי עבודה זמנית בת ארבעה חודשים, ללא כל זכויות סוציאליות, שהסתיימה בסוף יוני. דף המחשב של הביטוח הלאומי אמנם הבטיח לי ארבע מאות ארבעים ושישה שקלים. ובארבעים וחמישה השקלים שגזלה המדינה מקיצבתנו המקוצצת בלאו הכי אפשר היה לקנות תשעה בקבוקי חלב, אותו לא מחלקים לנו בתור האוכל השבועי ב"פתחון לב".
גם כדי לקבל את הארבע מאות ואחד השקל הללו – השלמת ההכנסה שלי ליוני שהגיעה באמצע אוגוסט, איזה מזל שתורם אנונימי שילם לנו את שכר הדירה – הייתי צריכה לעבור באתרי ההשפלה של המדינה. כל קיץ אנחנו הולכים ביחד לתורים. אין לי כסף ל"סידור לילד", שמתייחס לתורים אלו בתור מחקר שטח כדי להבין את סיכויי הקידום שלו – ילד שחור בלי פרוטקציות או רשת ביטחון כלכלית – בחברה הישראלית. באתרי השפלה אלה, של אפרטהייד מובנה, אינני חוצה כל גבול של גזע ומיגדר. להבדיל מ"גילמן".
רוב המושפלות בתורים הן נשים מזרחיות. כמוני. המשפילות גם הן מזרחיות. אף אחת שם לא זעה באי נוחות למראה חזותי התימנית. אפשר לשוחח בניחותא לא רק בסלאנג תל אביבי, אלא גם בערבית, עם המוחג'באת המובטלות מיאפא.

II.
יום שני 21 יולי 2003
לכ' פרומוביץ' מריים
פקיד תביעות [כך היא כינתה את עצמה]
המוסד לביטוח לאומי
השירות להבטחת הכנסה

הנדון: מכתבך מיום 15 ליולי 2003
גב' פרומוביץ' יקרה,
מכתבך מיום 15 ליולי, הנושא חותמת דואר 16 ליולי, הגיע אלי אתמול, 20 ליולי. רצ"ב כנספח מס' 1 העתקו לנוחיותך.
לתשומת לבך:
1.      מכתבך טוען שמגיעה לי גימלה מקוצצת בסך 447 ש"ח. אתמול ביליתי כחצי שעה עם הפקידה המסורה, הגב' דוידי בדלפק סניף הדואר שבאבן גבירול … היא צילצלה לכל פקיד בנק אפשרי ב"בנק הדואר", כדי לבדוק לאן נעלמה הגימלה. חיפושיה העלו חרס. לא נתקבלה גימלה כזו על שמי אי פעם. עקב פניותי החוזרות ונשנות לשירות להבטחת הכנסה, אבקשך לברר בדחיפות לאן נעלמה הגימלה …
2.      בנוגע לטענות המועלות במכתבך: "פנייתך הטלפונית היתה רצופה בהערות עדתיות ואפילו גזעניות וגובלת בהעלבת עובד ציבור ולהבא פנייה כזו לא תיענה", הרשי לי להשיב כדילקמן:
אופן דיבורך אלי היה אטום, מתנשא, ומלא האשמות-שווא עלי ועל ציבור האמהות החד-הוריות, שלא נגעו כהוא-זה לעניין המצומצם של שאלתי בנוגע לאיתורה של גימלתי המקוצצת. …
3.      בהתחשב בסעיפים 1-2 למכתבי זה, אולי יש אמת בטענה, ש"דמיון מזרחי" הוא תופעה שאינה מוגבלת לבנות המזרח ובניו בלבד.
בב"ח [כך גם היא חתמה],
סמדר לביא.

מכותבים:
נציב תלונות הציבור, משרד מבקר המדינה (נשלח בפקס ובדואר רשום)

III.
דואל- 7 למאי ‏2003

אמיר יקר,
תודה ששלחת לי את טיוטת הערת החקיקה שלך בנוגע ל"חוק ההסדרים". המאמר עוסק בהוויית החיים שלי, ומספק ניתוח מבריק של האידיאולגיה והמתודה שמאחוריה, בין אם מבחינה היסטורית, או דרך האספקלריה של כלכלת הדטרמיניזם הרציונאלי. מוצא חן בעיני, שאתה דן בהנדסה החברתית המוגזעת המבנה את מדיניות הרווחה לדורותיה … בהערת שוליים מס' 17, אולי לא רק לצטט רק את קייט מילט, בהתחשב בויכוח הגדול בין הפמיניסטיות הראדיקליות הלבנות מסוגה, לבין התנועה לזכויות האזרח של השחורים/ות, בנוגע לעוני, חד-הוריות, ומדינת הרווחה … ראה גם טוני קייד, "האשה השחורה", בו היא דנה באלימות מדינת הרווחה על חד-הוריות לא לבנות, והאופנים בהם הפמיניסטיות הלבנות, אפילו הראדיקאליות, התעלמו ממנה בנוחיות, נוסח בית הלל, או שהאשימו את הנשים הכהות במצבן, נוסח בית שמאי.
אולי כדאי שנפתח ביחד מודל ישראלי על ההקשרים בין חקיקת הרווחה לבין הפטריארכיה הייחודית של מדינת-לאום (פוסט)קולוניאלית של מהגרים מוגזעים …

דואל, 10 ליולי 2003

אמיר – דחוף! – ויקי כנאפו כבר בירושלים!  שזרתי את הקטעים מהתיאוריה הפמיניסטית והרלבנטיות שלהם לישראל לטיוטא שלך. צריך לשלוח לעיתון, בהקדם. יש קרקס תקשורתי סביב ויקי, אך אין דיון עקרוני בבעיה. אנא ענה מהר. עקב ההכנות לשבת לא אהיה באינטרנט מחר.

IV.
דוא"ל ל"אחותי-למען נשים בישראל" , 6 לאוגוסט.

בוקר טוב לכולן,
לצערי לא אוכל להשתתף מחר בצעדה מכנאפו-לאנד לכותל. צריכה לטפל בסבתא שלי, ובימים כמו תשעה באב, רק הקריאה שלי מהדיוואן לתוך האוזן שלה מרגיעה אותה …
בנוגע למחשבות לעתיד – מחד, המחאה של ויקי כנפו והמאהל היא סקטוראלית.
ההיסטוריה של מחאות אלה הראתה, שבסופו של יום, המימסד מצליח לקנות כל אחת מהמוחות בהצעות מפתות של פתרונות זמניים… כמו אולי התכנית המצ'וקמקת של אורלב.
מאידך – לעניות דעתי, המחאה תרויח יותר אם תכלול עוד סקטורים של האוכלוסיה
שנפגעים מחיסול מדינת הרווחה, ועוד נושאים בתוכה, השייכים לחוק ההסדרים. כמו
למשל בג"ץ בר נוי מ-1997, שמאז אי אפשר לגבות מזונות מאבות … תראו לי אמא אחת במאהל שלא נפגעה מבג"ץ בר נוי, ושהאבא משלם לה מזונות כמו שנפסק … או הוצאת ילדים מהביית עקב עוני (רק הבוקר אני צריכה למלא טופס ביטוח לאומי כדי שיוכלו שוב לבלוש אחרי ביעילות, והטופס מציע לי לשלוח את הילד לפנימיה, משפחה אומנת, או קרובי משפחה.) … השאלה היא, איך לעבד את הנושא המולטי-סקטוריאלי ואיך להציגו כך, שאפשר להרחיב את המאבק.
מקווה שרוחי תהיה עימכן.
סמדר

V.
29 ליוני 2003. "חוק ההסדרים" נכנס לתוקף. אין קיצבה בבנק הדואר.

אני הפועלת הזרה שלכן. כשאתן יוצאות לשבתון בשביל לחשוב ולכתוב, אני השחורה עושה לכן את העבודה השחורה. זמנית. בלי פנסיה וקרן השתלמות וקריטריונים. בלי זמן בתשלום כדי לחשוב ולכתוב. אתן זורקות לי עצמות – קורס פה, הרצאה שם – כסף, שלא מספיק  אפילו לשכר דירה. ולמרות רצועת החנק הכלכלית ששמתן עלי אני לא אסתום את הפה.
אני המראה המעוותת שלכן, בה אתם מפחדות להתבונן, שמא תדבר אליכן מתוכה הגזענות הנאורה שלכן, זאת של אחוות הנשים המטוייחת. זאת שמסרבת לתת לרוב הנשים בישראל את המקום, המשקף את הצורה בה תשלומי המיסים שלהן מממנים את הקריירות שלכן. אנחנו, המזרחיות, רוב הנשים בארץ. ללא חקיקה, שתכריח אתכן לפנות לנו מקום, אתן לא תפנו לנו מקום. כי אין לנו הורים ובעלים שיכולים לממן את ההתנדבות שלנו בענייני נשים.
אפילו שתתאמצו נורא קשה להסתחבק עם הפמיניזם הנאור, המערבי, אותו אתן תופשות כחלל היחידי המקבל אתכן, ההבנה, שישראל היא מדינה גזענית, הפכה שם לברירת מחדל. אי לכך, התובנה הטראנס-לאומית, שא-סמול א-נאור א-פמיניסטי שלכן, המלהג על שלום-שמלום, מבלי שום כורח למגר את האפרטהייד לו הוא שותף – בין ערבים, יהודים ושאינם יהודים, במיוחד דתיים, לבין אירופאיים חילוניים וחיות המחמד המזרחיות  והפלסטיניות שלהם  –  פמיניזם שאינו ממריא מעבר לועידות על דו-קיום ברוטב דיאלוגים באנגלית, או מעבר לאג'נדה הפמיניסטית הקלאסית הקשורה בחיפצון האשה או בשוויון הזכויות שלה מול הגבר בשוק עבודת הצווארון הלבן, שנרכשה ע"י הורים שיכלו לשלם עבורה  שכר לימוד באוניברסיטה. היום, רק כמה פמיניסטיות יהודיות מהזן הליבראלי של הגולה ממשיכות לתת לכן צ'ק פתוח מבלי לדרוש כיסוי.

VI.
מקבלת מרפי בפקס מאמר מ"מקור ראשון", מדור "חוק וצדק", 1 לאוגוסט 2003.

"גבירתי השופטת
"אם את אשה דתיה וירושלמית, אך למדת בתיכון אליאנס בתל אביב, ומשם המשכת ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית והשנה מלאו לך 43 שנים, יש לך סיכוי לא רע להתמנות לשופטת… אין לזלזל בעיון בפרופיל השופטים שנבחרו לערכאות הנמוכות. ראשית, משום שהם האנשים המופקדים על פתרון רוב רובם של הסיכסוכים בחברה – בין אדם לחברו ובין אדם לרשויות המדינה. שנית, משום שרוב שופטי המחוזי מתמנים מקרב שופטי השלום, ומהם נבחרים לאחר מכן רוב שופטי בית המשפט העליון… בסבב המינויים הנוכחי, נציין כי רוב השופטים הם למעשה שופטות… ספק אפליה מתקנת, ספק ביקוש למשרת אם נוחה ומכובדת, שעות נוחות וקבועות, ואפשרות לקחת את העבודה הביתה. אך כאן תם פרק התקינות הפוליטית בעבודת הוועדה לבחירת שופטים…
"אמנם אפשר למצוא ברשימה שמות [של גברים – ס.ל.] כמו איטח ושרעבי, אך הם בהחלט נבלעים בתוך ים של רוטפלד, וולפסון, גרינפלד ואברמוביץ. גם הערבים לא מככבים. יש רק שניים, פחות משבעה אחוז, רחוק מאוד מחלקם באוכלוסיה … רק אחת למדה בעיירת פיתוח בערד."

VII.
21 ליולי, ערב מאוחר, בדירה השכורה. צרובי שמש.

אחה"צ אנחנו צועדים הלוך ושוב בין המאהל של "עוללים בשבי" שמול משרד הרווחה, לבין המאהלים של ויקי ושל איילה, מול משרד האוצר. סוציאלית מזדהה אחת, בחליפת פשתן חאקי, פנים-דורית-לנדס ומבטא אנגלוסקסי, שואלת את בני, אם הוא תימני או אתיופי.
על השלט שלנו באדום-שחור: "מדינת (צ)חוק – תוגת העוני".
אתן הבוסיות שלנו.
אתן מאבחנות אותנו.
אתן שופטות אותנו.
אתן מעבירות אותנו פרימיטיביזציה כדי לכתוב את האנתרופולוגיה שלנו.
ולדברר את המחאה שלנו.
ולעשות לנו פמיניזם שלא ממריא אל מעבר לפילנתרופיה.
פמיניזם של ריפוי בעיסוק.
ויודעות שתמיד תוכלו למצוא לכן כסת"ח בדמות תכשיט תימני משוכנז.

"ביקורת ע"י נשים שחורות במשך תקופה זו [של התבססות הפמיניזם הלבן] היתה מעורבת בטון של גועל שלא ניתן היה להכחישו. טוני מוריסון הכריזה: 'איני כבולה להערצה של נשים לבנות כבנות אנוש שלמות ומיומנות'. נשים שחורות ראו את הלבנות  כ'ילדות מפונדרקות, ילדות יפות, ילדות רעות, ילדות מכוערות, אבל אף פעם לא כמבוגרות על-אמת'. הסיבה שנתפשו כילדות היתה עקב התחנה החברתית בה נתקעה בנוחיות האשה הלבנה בחייה, שתוארה ע"י הפעילה אלינור הולמס נורטון כ'שוקעת בים של עושר מתוחם, בו עולמה הוא ביתה, חוג החברים/ות שלה, ילדיה, המעסיק שלה, בעלה'. העובדה, שסוג זה של אשה הרוויח כוח הטרידה הרבה נשים שחורות – הרבה יותר מאשר המטרות של תנועת הנשים, אפילו של הארגון הלאומי לנשים".
-פאולה גידינגס, "מתי והיכן אני נכנסת: השפעת נשים שחורות על גזע ומין באמריקה"  1985:307.

אתן מראות לנו לא רק את צבע הפריבילגיה, אלא גם, שהמלחמה שלכן נגד הפטריארכיה אבודה מראש. משתלמת לכן, הפטריארכיה הזאתי. ולא השתנה כאן הרבה מאז אמרה איידה הורטאדו ש"הדרכים לקידום דרך נישואין, הפתוחות לנשים לבנות, המצייתות לסטנדרטים המירשמיים של נשיות המעמד הבינוני, לא מהווים אפילו ולו אפשרות תיאורטית לרוב הנשים הכהות" (Hurtado 1996:11).
הפטריארכיה מממנת לא רק את סגנון החיים שלכן, אלא גם את הפמיניזם שלכם, כדי להכילו.

"נשים לבנות ניצבות אל מול המלכודת המפתה אותן להצטרף אל המדכא, כשהוא-הן מעמידים פנים, שהם מתחלקים בכוח. אפשרות זו לא קיימת באותו האופן לנשים הכהות. הטוקניזם אשר לפרקים משתדל לכלול אותנו לא מהווה הזמנה להצטרף אל הכוח: האחרות המוגזעת שלנו היא מציאות מוחשית הגורמת לטוקניזם זה להיחשף עבורינו בבירור. לנשים לבנות יש טווח נרחב יותר להעמיד פנים, שהחיים מאפשרים להן בחירות, עם תגמולים נלוים, אם הן מזדהות עם הכוח הפטריארכלי וארגז כליו"
-אודרי לורד, "אחות זרה" 1984.

אני שולחת לחברות בארה"ב קישור למאמר באל-איי טיימס על ויקי כנאפו, היחידי באנגלית שלא מתייעץ עם פרופסורים או פמיניסטיות מהמיין-סטרים הישראלי. ולכן היחידי העוסק גם בבעיית העוני כבעייה מזרחית. ליילה מניו-יורק מבשרת לי באימייל, שאני – חד הורית מזרחית – הוקאתי מהפטריארכיה שלכן. אין בה שום פיתויים עבורי. ואפילו שבתור תיימניה יש לי א-פריורי גנים טובים לספונג'ה, כותבת ליילה, איני יכולה לעשות לכן את הספונג'ה האינטלקטואלית שלכן, ולכן, אנ'לא יכולה להיות ה-יעאני-אחות שלכן. אני עונה לה, שאין חדש תחת השמש, ושלא בכדי, אחרי 1967, קיבלתי "נכשל" בשיעור הסריגה של כובע לחייל, ושבתקופת המנדט, הסבתא שלי העדיפה לעשות ספונג'ה בטלבייה. לא ברחביה. לסבתא של ליילה הייתה עוזרת תיימנייה מהכרם.

VIII.
29 ליולי. ערב מאוחר. בגינה הקרירה של הסבתא שלי, ב"בית ישראל".

בדיון אחרי ההרצאה שלי הערב בויצ"ו-טלביה, הרבה נשים ממושבי פרוזדור ירושלים אומרות, שזו הפעם הראשונה בקורס שהן מרגישות נוכחות, ושפמיניזם זה שלהן. נוצר מרחב בו הן מתחילות בהססנות לדבר על  גזענות בין נשים. משהו שנמצא מעבר למקרים הפרטניים של מה שקראו לו "אפלייה" או "קיפוח". אבל גם הערב היתה האשכנזיה שהעירה בארס מצופה סוכר, שבהרצאה כולה דיברתי בשפה גבוהה על הבעיות של עצמי, שהן כבר קראו עליהן בעיתון או ראו בטלויזיה, ולכן זה לא חידש לה שומדבר, כי ההרצאה לא עסקה ב – אהממ… –  "פמיניזם". וכשלימדה אותה בשבוע שעבר האשכנזיה מלימודי המגדר באוניברסיטה, שהאישי הוא הפוליטי, זה לא קומם אותה כמו ההרצאה שלי, אפילו שהיא אומרת, שממש לא סיפרתי להן את הסיפור האישי שלי. למרות שההיא מהשבוע שעבר אמרה, שהסיפור האישי נורא חשוב.
נו טוב, עודפם ה"פרסונאליזם" הזה. כשהלבנה הנאורה מרגישה מאויימת ע"י המראה דרכה אני משקפת לה בחזרה את המציאות הנשית אותה יצרה עבורי, היא ממזערת את הפרדיגמה הפמיניסטית שלי לעוד חיטוט בפצע שלי. היא מסרבת להבין, שהפצע שלי הוא הפצע שלנו. הפצע שלי, לגביה, אינו ראייה חברתית, אלא חווייה אישית ותו לא. לכן היא לא תרשה לי לחשוף אותו בזירה הציבורית כקולקטיבי. שם, רק לפצע האישי שלה מותר להיות פוליטי, בשם אחוות כל הנשים מול כל הגברים, כמובן. כשהיא מאשימה אותי בפרסונאליזם, אומרת הורטאדו, היא מדחיקה ומכחישה את הבסיס הכלל-חברתי לתיאוריה המסבירה את הדיכוי המבני שלה אותי, דיכוי המבוסס על הסימולטניות המאפיינת את יחסי חשבון הבנק עם המיגדר, הגזע, והמיקום הקהילתי והגיאוגרפי (Hurtado 1996:33-4).
"בואי נסתכל על הרקע האתני של החברות שלך, החמש הכי טובות, אלה שאת משוחחת אתן בטלפון באופן קבוע, מתראה אתן קבוע", עשיתי לפרסונאליזם שלה בומראנג. "הן אשכנזיות? מזרחיות? חילוניות? דתיות? ואולי … פלסטיניות?"
רק הימהום המזגן מפר את השקט המוחלט.
"אף פעם לא עניין אותי מה המוצא של החברות שלי." פכרה כפות ידיים. אחרי דקת דומייה, "בעצם, כולן אשכנזיות. ישראליות, זאת אומרת."
הפצע שלנו לא עובר מסך בתור תיאוריה אקדמית. אנחנו ה"נייטיבס" שלכן, חלק מרשימת המכולת שלכן, בשוק הדפוקים מקדמי הקריירות הנאורות שלכן, "יהיו אלה נשים, מזרחיים, פלסטינים, הומוסקסואלים, שחורים, היספאניים או נכים" (לובין 2003:13). ורק לכן מותר לכתוב את התיאוריה על ה"נייטיבס", עם קריאה רב-תרבותית פוליטיקלי קורקט של האשכנזיות שלכן, כמובן. אה, סליחה, הנה זה במקור: "גם האשכנזיות היא אתניות … קריאה כפולה של האשה האשכנזית: כאשה היא קוראת מן השוליים, וכאשכנזית – מן המרכז" (לובין 2003:184). את זה למדתי מעיון ברשימה הביבליוגרפית הארוכה בסוף ספרה רחב היריעה של הכוהנת הגדולה של התיאוריה הפמיניסטית הפוסטמודרנית פוסטקולוניאלית פוסטציונית כחול-לבן שלכן. "חינוך מוקפד" היה שם הצופן לקשרים של אמא ולכסף של אבא, כשדיברה עם העיתונאית. בדקתי שוב ושוב את הרשימה, כדי לראות, שלמעט ספרה של אלה שוחט על הקולנוע, שלא עוסק בתיאוריה פמיניסטית, מופיעות שם רק שתי תיאורטיקאניות כהות, שחורה והודית. יש הכשר מהגולה. אנחנו, לעומת זאת, מופיעות באינדקס בתור חומרי הגלם של הגיברת-תיאוריה האשכנזיה. היעדרות היא נוכחות, אמר דרידה. אני מניחה, שהמסעות הנעדרים-נוכחים לכנאפו-לאנד יניבו פירסומים למען העלאה בשכר וקידום קריירה.

"הפמיניזם המזרחי מציג חשיבה ביקורתית שעוצבה … בישראל, תוך כדי דיאלוג עם … פמיניסטיות שחורות ו… בנות העולם השלישי. … כך חושף הפמיניזם המזרחי את הפרקטיקה הרווחת של הפמיניזם האשכנזי לדברר את עצמו כפמיניזם המייצג את כלל הנשים, ולהציג את סדר היום … של נשים אשכנזיות … כאילו היה זה סדר יום אוניברסלי … היינו, כאילו באמת היו גם נשים מזרחיות ו… פלסטיניות … שותפות לקביעת … השיח ו… המאבקים. … אבל, כמובן, אין זו שאלה של ייצוג קישוטי אלא של חלוקת כוח. הפמיניסטיות האשכנזיות ערות לביקורת של הפמיניזם המזרחי המקביל בין דפוסי ההתנהגות שלהן כלפי מזרחיות וכלפי … פלסטיניות, ובין דפוסי ההתנהגות של גברים כלפי נשים. אבל, כמו הגברים המזלזלים בטענות לאפליה על רקע מגדרי, גם הן מזלזלות בטענות לאפלייה מצידן על רקע מעמדי, עדתי ולאומי. ההתעלמות הזו מאפשרת להן להופיע במצג כוזב כאילו הן מייצגות … את מחצית מאזרחי המדינה, במקום שיופיעו כנציגות סקטוריאליות של מיעוט מוגדר … מול הביקורת הנוקבת, גם הן, כמו הגברים, מפעילות טקטיקות השתקה וגינוי בנוסח 'במקום להילחם בדיכוי האמיתי, אנחנו נאבקות בינינו'. כמובן, קל להן להשיג הנהוני הסכמה מפני שביקורת מזרחית מגונה בלאו-הכי בשיח ההגמוני הרווח בישראל. "
-ויקי שירן, "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש", 2003. "פנים".

בקונטקסט שכזה הרי זה כל כך ברור, מדוע הפמיניזם הכהה, שגאל את הפמיניזם במערב מהגטואיזציה האליטיסטית שגזר על עצמו, נחשב בעיניכן לשולי ולמפלג. אתן מפחדות להכיר בתהום ההבדלים בינינו, ולהכניס את הפריבילגיה שלכן למעגל כלכלת ייצור הגשרים. חראם. בכלכלה שכזו אתן חוששות שתפסידו.

IX.
12 לאוגוסט. בוקר.

"אני הולכת הביתה", אמרה אמש אילנה אזולאי, בקור הקיץ הירושלמי. ישבנו באוהל. היא שידרה שלווה של השלמה בבלונד חדש ורך, פה נטול שיניים, קול חרוך, וכתובת קעקע דהוייה על זרוע שרירית.
"קלטתי את ביבי אתמול. תכנית השמה בעבודה," צחקה במקוטע-מריר. "טיהור אתני, זה מה שהוא עושה לנו פה, לחד-הוריות … טיהור אתני! הפמיניסטיות האלה באו בשבוע שעבר. עשו פה פיקניק בסופשבוע. היוגה היה ממש נחמד. אבל מה הן מבינות, מה? לקחו להן ילדים לאימוץ? חתכו להן קיצבאות? … אז היו שם גם מזרחיות, אז מה? … אם כבר למות, אז עדיף בערד. לפחות עכשיו יסדרו לי דיור ושיניים וכסא חשמלי לילד. זה מה שיצא לי המאבק. גם אם את היית באה לפה מההתחלה לגור במאהל עם הילד – ימח שימם, איך קיצצו לך – מקסימום היה יוצא לך כמה צ'קים תרומות. פרופסור באוניברסיטה לא היה יוצא לך. 'שכחי מזה. את, אסור לך לבוא שמה, באוניברסיטה … שמה לא צריך טיהור אתני. לא צריך. … תגידי, נפלת על הראש? מה יצא לי מזה שאלך עכשיו למעלה, לגן, לראות את הסרט שהביא צ'רלי ביטון על הפנתרים? עוד פעם שיצלמו אותי למבט לחדשות?"

הסבר פנייך לישראלי החוזר

התקבל במייל, מאת: חנה

אחי הגדול החליט לחזור ארצה לאחר שנים רבות בגולה.  הוא הגיע ארצה  במעמד של קטין חוזר (את סיפור הגעתו ארצה נשמור לאתר שיומצא עבור נפש בנפש).
לאחר כיומיים שהוא כאן (נחת ביום חמישי, ובסופ"ש משרדי הממשלה סגורים) ניגשנו להתחיל לטפל בבירוקרטיה. התחלנו ממשרד הפנים, הוצאת ת"ז, משום שבלי ת"ז אי אפשר לעשות כלום בארץ.

ניגשנו עם הת"ז לביטוח לאומי, הפקידה מסתכלת עליי, עליו ועל תעודת הזהות.
יש לך 2 ילדים? הוא עונה כן.
עוברת איתו על הפרטים בת"ז.
טוב, יש כאן בעייה, אתה חייב לנו 37000 ש"ח, עד שלא תשלם, אין מה לעשות.
אני : אבל הוא קטין חוזר, ויש את ההטבות כמו לא לשלם חובות לא קיימים, וגם אין תקופת המתנה של חצי שנה.
היא: לא יודעת, חכו פה.
כעבור חצי שעה היא  חוזרת, אין מה לעשות, צריך לשלם ואחר כך נסדר.
ניגשתי והוצאתי פתק חדש לנציג אחר.
נציג : יש לו 2 ילדים?
אני : כן.
נציג: טוב, אז ככה במערכת מופיעים לנו הילדים, אבל רשום שהם לא גרים עם האבא,
אני : איפה הם גרים?
נציג: אחד באילת והשני בנהריה.
אני : הם בני 4 ו 3, הם גרים עם אבא שלהם.
נציג: יש בעייה עם המערכת.
כעבור שעה ! של בדיקות וניסויים הוסר החוב, ואוחדו הילדים עם אביהם.
לאחר שבוע המתנה, ניגשנו לדואר להרשם לקופ"ח, כפי שהנחו אותנו בביטוח הלאומי.
דואר: אתם לא יכולים להרשם.
אני: למה?
דואר: יש לכם חוב של 84000 ש"ח.
אני : חסרת מילים.
שוב ביטוח לאומי : אין חוב.
אני : תוציא תדפיס.
הוא: לא יכול, אין אפשרות למסור מידע חסוי.
אני: אין קופ"ח!
הוא : כן, אני רואה שיש חוב של 67500 ש"ח.
אני: אם רק הסכומים היו יציבים, תסדרו את זה בבקשה. הילד צריך לראות רופא.
הוא: טופל.
לאחר 3 שבועות מתחילת התהליך, אכן נרשמנו לקופ"ח.
וזו רק סאגה אחת מול משרדי ממשלה שעברנו ב 4 שנים האחרונות.
ואני מרגישה ברת מזל שרק 3 שבועות.

ואז הגיע המכתב מההוצאה לפועל

נתקבל במייל מאת: ניצן

עד אוגוסט בשנה שעברה הכל היה בסדר. המחאה החברתית היתה בשיאה, היתה תחושה שמשהו טוב קורה באויר. יוקר המחיה, יוקר המחיה, יוקר המחיה, ואני. בת 29. אני עוסקת במקצוע חופשי נורא. כל כך חופשי שרוב הזמן הייתי פרילאנסרית. אחרי שנתיים מאומצות של עבודה רציפה כשכירה, גם אם במקומות שונים (שזה גם הישג), נזכרתי שפעם היו לי חלומות ואני רוצה לכתוב תסריט. החלטתי לעשות הפסקה ולקחת מהמדינה את מה שמגיע לי על פי חוק: דמי אבטלה. איכשהו יצא שהמדינה אמרה לי שזה רעיון טוב, אבל רק עוד טופס אחד ועוד מסמך, ורק עוד זה ועוד זה, והופ עברו השלושה חודשים של החתימה ושקל אחד לא עבר אלי מביטוח לאומי. פתאום פה חסר יום ושם, ואני מה אני אעשה, שכר דירה צריך לשלם ויש גבול למה שמסגרת האשראי של חשבון הבנק יכולה להכיל.

אני גרה עם אחותי לא רחוק מתל אביב, מחזיקה קטנוע, שני חתולים וחלומות גדולים, שני האחרונים שרידים מלימודי הקולנוע. הכסף מביטוח לאומי בושש להגיע אז לקחתי הלוואה מבנק דיסקונט. לא גדולה מדי, 24,000 ש"ח. ככה שיהיה לי גם כדי לסגור את המינוס וגם לשלם את שכר הדירה, פלוס למחזר הלוואה אחרת שלקחתי לפני שלוש שנים וכמעט הסתיימה, בריבית של P+0.5. כל זה במחיר מדהים של 12% ריבית לשנה, למשך 30 חודשים, החזר של כ-1000 ש"ח לחודש. כשהבנתי מה קרה, התחלתי לבכות מול הפקידה אבל זה היה מאוחר מדי. "מאיפה תחזירי?" היא שאלה ואני עניתי בבטחון, או-טו-טו נכנס כסף מביטוח לאומי. כל רגע.

משם ההדרדרות היתה די מהירה. קצת אחרי שלקחתי את ההלוואה גיליתי שלחדש את הביטוח לקטנוע יעלה לי כמו קטנוע חדש, אז הוא נזנח. הכסף לא הגיע, המוראל ויחד איתו הבטחון העצמי, ירדו לשפל שכמותו לא היה. כשהבנתי שכסף מביטוח לאומי אני לא אראה אם אני לא אתנפל עליהם עם השיניים, כבר לא רציתי לקום בבוקר או לאכול (לא שהיה כסף לממן את זה). שלושה פרוייקטים שלקחתי כפרילאנסרית ירדו לטימיון, לא רחוק מהמצב-רוח ודיסקונט הפסיקו לשמוע ממני. מבחינתם ירדתי מהארץ. לא עונה לטלפונים, לא באה לבקר. לאט לאט התחלתי לזנוח גם פרוייקטים שהשתתפתי בהם בשביל הנשמה. החברים לחצו עלי והגעתי לרופא המשפחה שעוד שניה רצה לאמץ אותי רק שאני אפסיק להיות עצובה. בלי להכנס לזה יותר מדי הוא קבע: דיכאון קליני. רשם כדורים וציווה ללכת לפסיכיאטר. התקשרתי לפסיכולוגית שנטשתי חודשיים לפני כן מטעמים כלכליים ושאלתי אותה מה דעתה, היא החניקה דמעה והציעה שנפגש בתשלום סמלי ואני אחזיר כשיהיה. הטלפונים מהבנק, הצעקות מבעלת הבית, היחס הקר מאחותי בעקבות המצב והרעב שהפך להיות מציאות יומיומית עשו את שלהם. הבנתי שמשהו חייב להשתנות. פיזית. הודעתי לאחותי שאני עוזבת את הדירה (היא לא קרעה את החולצה לאות אבל), מצאתי עבודה כשכירה שוב, עטיתי על עצמי חיוך ולכל עבר שידרתי שהכל חזר לשליטה.

מינוס 4 קילו, פלוס עבודה חדשה, פלוס דירה חדשה, שווה דף חדש.

ואז הגיע המכתב מההוצאה לפועל.
יש לי נטיה להתעלם מדברים ולקוות שהם יעלמו. כנראה משהו שירשתי בגנים מאבא. שזה די מצחיק, כי הוא זה שטיפל לי בכל העניינים הפיננסים עד כה. אלא שבדצמבר, במקביל לתחושת חוסר הערך שלי, אבא שלי חטף התקף לב, מה שהבהיר לי שאי אפשר להסתמך עליו יותר.
אז הגיע המכתב מההוצאה לפועל ואני עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב, הכנסתי אותו למגירה וחיכיתי שהוא ייטפל בעצמו. לקח לי קצת זמן להבין שזה לא יקרה וגייסתי לעזרתי עו"ד מכר, איש טוב שהסכים לדון בדברים מול עורך הדין של הבנק.
חשבתי שהחיים שלי היו מגעילים ומסובכים ובפברואר 2012 גיליתי שזה היה הקדימון.
אני בחוב של  30,000 ₪ להוצאה לפועל, הבנק לא מוכן לדבר איתי, בית פוסט מצפה לקבל ממני כסף על שירות שביצע עבורי, כבר לויתי מחברים, לא אכלתי ארוחה מסודרת כבר חודשיים והכיף האמיתי מתחיל עכשיו.
אין בנק שרוצה להלוות לי כסף, שלא לדבר על לפתוח חשבון חדש. העו"ד מוכן להגיע להסדר, אבל בריבית של 17%. בנק הפועלים, שהערתי אצלם חשבון מתרדמת, מוכנים לתת לי הלוואה אבל פחות או יותר באותה ריבית. תיארתי לעצמי שחודש-חודשיים של משכורת סדירה תשכנע את פועלים ששווה להמר עלי והחזרתי את הטופס למגירה.

חודשיים אחר כך באתי לבקר את אבא בבית החולים, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב. "תגידי," הוא שאל, "מה קורה עם ההוצאה לפועל? את מטפלת בזה?" כן, שיקרתי. "טוב, כי הגיע מכתב שאומר משהו על עיקול רכב."

שיט. הקטנוע. חזרתי להתחבא מתחת לשמיכה.

במהלך חיי למדתי להתייחס לדרמות הגדולות שעוברות עלי כסוג של דמי חיבה ופייסבוק הוא מקום טוב לדווח בו דברים. העליתי סטטוס בקשר למחאה המתקרבת ובדיון שהתעורר סיפרתי שהקטנוע שלי ככל הנראה מעוקל וההוצאה לפועל רוצה את בני בכורי, כל זה בגלל שביטוח לאומי מחפשים כל סיבה אפשרית לא לשחרר לכיווני את הכסף. זה עורר את עניינו של מכר מהעבר הרחוק שהחליט לקחת אותי כפרוייקט וללוות אותי בדרך החוצה מבור החובות העמוק שנקלעתי אליו.

לא, לא מדובר בהרבה כסף. סך כל החובות שלי, כולל הלוואות מבנקים וחברים, כולל תשלומים שנגררים, עומדים על 50,000 ₪ פחות או יותר. אני מכירה אנשים עם חובות גדולים יותר שלא שמעו ציוץ מהבנק שלהם, בטח שלא מהוצל"פ. אבל אני טרף קל. אין לי כסף והריבית שיעשו עלי עד שאני אוכל להחזיר את הכל, יכולה לממן עוד חוב כזה.

אבל עכשיו עיקלו לי גם את חשבון הבנק. מה שאומר שבאמת אין גוף פיננסי בישראל שיסכים לתת לי כסף (ובדקתי). שכר הדירה צריך לרדת עוד יומיים, לפחות הוצל"פ השאירו לי 1,000 ₪ בעובר ושב. נחמד מצידם. שלא יובן לא נכון, זה לא שאני מתכחשת לחוב, חס וחלילה. לויתי מבנק דיסקונט ואני צריכה להחזיר, אבל איך אפשר לעשות את זה אם הם לא מאפשרים קצת מרווח נשימה?

אני יודעת שאפשרי לצאת מזה ואנשים יצאו מחובות גדולים יותר. אני צופה קבועה של משפחה חורגת ואני יודעת שאם אלון גל יצעק עלי זה יסדר לי את כל החיים. אז אני יוצאת למסע לסדר את הכל עם היועץ הפיננסי שלי, ואתם מוזמנים לעקוב…

שיהיה בהצלחה לכולנו.