אנסטסיה עובדת בזנות בשביל לממן את החוב לביטוח לאומי שצבר בעלה שנפטר

מתוך כתבה חשובה שפוסמה בהארץ על זנות

 

מה הכסף הזה בשבילך?

“נירוונה. אין לחץ, אין חרדות. יש לך שקט נפשי, יש לך ביטחון. את לא תלויה באחרים. את לא צריכה להתחנן לבעל שישלם מזונות, לא צריכה לבכות לפקיד בביטוח לאומי או לפקיד בנק או לבקש טובות מהמשפחה והחברים. הילד רוצה לצאת עם חברים? יש לך כסף לתת לו. הוא צריך חולצה חדשה? יש לך אפשרות לקנות. צריך מחשב? אפשר לקנות. איך להסביר, זה מאפשר לך תחושה של חיים נורמליים. את לרגע מרגישה כמו כולם, את יכולה לתת לילד שלך מה שכל הורה אחר נותן”.

במהלך הישיבה בסלון הדירה המבט שלי מתעכב על מסך הטלוויזיה שאוצר את פני הלקוחות בבואם. הם עולים בחדר המדרגות, נראים מתוחים, לחוצים, מהוססים, לעתים מזיעים. אני מתבוננת בהם בצאתם, מנסים ליישר חולצה, יורדים במדרגות, משתדלים לא למשוך תשומת לב, מסתכלים הצדה בחשדנות, מנסים לשדר מכובדות, ואז מאיצים את ההליכה, מתרחקים מהר־מהר מהמקום.

אנסטסיה מתרוצצת בין הלקוחות שנכנסים לדירה. היא מקשיבה לקטעי השיחה שלנו ומבטה מתקדר. “היא ילדה טובה, היא ממש לא צריכה להיות כאן”, אומרת חן בטון אמהי. “אני רוצה לספר לך על היום הראשון שלי כאן”, מבקשת אנסטסיה ודמעות נקוות בעיניה הכחולות. הכנות שלה כובשת. המראה שלה עדין, שברירי ופוצע לב. “הגעתי לכאן לפני חמישה חודשים, אחרי ששבוע שלם לא היה לי אוכל לתת לילד שלי”, היא אומרת ומדליקה סיגריה שניכר שהיא לא מרגיעה את סערת הנפש. “בשקלים האחרונים שהיו לי קניתי אוכל לבן שלי. האוכל נגמר, הכסף נגמר. ביום הראשון שהתחלתי לעבוד כאן לא יכולתי להפסיק לבכות ולרעוד בגוף. לקוח ועוד לקוח ועוד לקוח ואני בוכה ורועדת ועם חרדות והיסטריה. הילד פתאום התקשר בוכה ואמר: ‘אמא, אין לי מה לאכול. אמא, אין אוכל בבית’. היו לי כבר 400 שקלים שהרווחתי, התחלתי לבכות ואמרתי לו: ‘אל תדאג, היום יהיה לנו אוכל. היום נלך לסופרמרקט’”.

אנסטסיה עלתה לישראל עם בעלה, גבר לא יהודי. “היינו זוג נשוי עובד”, היא מספרת, “הוא נסע לחופשה ארוכה בארץ המוצא שלו ונפטר שם. הייתי בטראומה קשה. רק אחרי כמה חודשים הסכימו לתת לי סטטוס של אלמנה, גם זה היה כרוך במאבק מול הרשויות. כאילו שזה נכס שאת מקבלת. עבדתי בשתי עבודות בשני מפעלים. בעבודה אחת הרווחתי 4,300 שקל ובשנייה 1,700 שקל. שילמתי למטפלת ועבדתי כמעט 24 שעות מחוץ לבית והכסף לא הספיק. הייתי בטראומה מהמוות של בעלי, בדיכאון עמוק, בלי יכולת לטפל בעצמי ובנוסף במאבק הישרדות יומיומי. פניתי לעמותה ידועה וגדולה שמבטיחה לעזור לנזקקים בענייני ביורוקרטיה כדי שיטפלו בענייני הזכויות שלי. הם שלחו מכתב לביטוח לאומי. במקום סיוע קיבלתי מכתב שבעלי צבר חוב בביטוח לאומי במשך השנים שהוא עבד בישראל ואני מתבקשת לשלם. זה היה סכום אסטרונומי”.

מה מצבך עכשיו?

“כל מה שחשוב לי זה שלילד שלי יש אוכל. אני מדברת על סנדוויץ’ של לחם עם פסטרמה, לא מותרות. אני כל הזמן יושבת פה עם נייר ועושה חישובים כמה כסף אני עוד חייבת. אני מאמינה שבתוך שנה של עבודה בזנות אני אצליח לכסות את החובות”. אנסטסיה חוששת שהסביבה הקרובה לה תגלה ממה היא מתפרנסת. “אני מסתירה מכולם”, היא מודה. “הסביבה שלי תהיה בהלם. זה לא משהו שמתחבר אלי. אני מאוד ביישנית, לא שותה, לא מבלה. כל החיים שלי זה הבית והילד. כשאני יוצאת מפה כל מה שמעניין אותי זה הילד שלי”.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s