בסופו של דבר, אנחנו רק מספרים

מאת – אוהד חורי

אדוני ראש הממשלה,

אני בן למשפחה ממעמד הביניים פלוס. שני הורים מדהימים שעבדו מבוקר עד ערב כדי שלאחי ולי יהיה הכל ולא יחסר לנו דבר. הורים שעלו לארץ בשנות החמישים ועזבו חיים של מותרות כדי להתחיל מאפס, כאן בארץ ישראל, מתוך אמונה של הוריהם בערכים של יהדות וציונות.

ההורים הנפלאים שלי דאגו שיהיה לנו הכל, ובמקביל חינכו אותנו להבין שזה לא מובן מאליו, שיש הרבה מאוד אנשים סביבנו שאין ולא יהיה להם מה שלי היה כשגדלתי. ההורים שלי עודדו אותי לצאת לעבוד בגיל 16 לא כדי להרוויח כסף אלא כדי להרוויח ערכים, להכיר את העולם שבחוץ ואת המציאות, ולתת משהו בחזרה למדינה שבה אני גדל.

ההורים שלי תמכו בי כשהחלטתי ללכת ללמוד עבודה סוציאלית. אני זוכר את השיחה עם אבא שלי, שהסתכל לי עמוק בעיניים ושאל אותי בפשטות: "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" וכשעניתי לו שכן הוא חייך חיוך קטן ואמר "אל תדאג, אני אממן לך את התואר הראשון ואת התואר השני. אתה תתרכז בללמוד ולהצליח".

ההורים שלי ידעו שהמקצוע שבחרתי בו הוא מקצוע שנחשב בתחתית סולם הערכים הישראלי: מקצוע שלא מכניס כסף, מקצוע מלא מתחים, מקצוע לא מתגמל באף רמה ומלא כעס, עצב, פחד (קראת לאחרונה בישראל היום כמה עובדות סוציאליות מאויימות על בסיס יום יומי?).

ידעו, ובכל זאת תמכו.

ולמה אני מספר לך את כל הדברים האלו עלי?
אני לא חושב שהייתי מסוגל להתמודד עם המציאות של ימינו אם לא היה לי רק כזה והורים שכאלו שתמכו בהחלטות שעשיתי, החלטות שבאו מערכים ואמונות שאתה מתיימר לייצג ולהאדיר ובפועל אתה ושכמותך רק רומסים ודואגים למוסס.

ההחלטה ללמוד עבודה סוציאלית הייתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בחיי. החלטה הזו הסירה את המסך שהצבתם מול עיני, אותן מילים יפות על כמה נפלא ונהדר לחיות בארץ ישראל, ובמקום זאת הראתה לי את המציאות והפגישה אותי עם אנשים שמלמדים אותי מה זה לחיות במציאות שבה הברירה היא פשוטה:

אוכל או תרופות?

אני רוצה להזמין אותך לביקור בית איתי אצל המשפחות האלה, בדרום תל אביב.
נוכל לשבת עם הקשישה שתספר לך שהיא לא יוצאת מהבית כבר שבועות כי אין לה כסף לתרופות והיא פוחדת שיהיה לה התקף אפילפסיה ברחוב.

אולי נעמוד עם הקשיש ניצול השואה שחי בחוסר כל (לשבת לא נוכל, יש לו דירת חדר עם מיטה קטנה, אין מקום לכסא) והממשלה שלך עושה כמיטב יכולתה להרוג אותו כמה שיותר מהר, ואם אפשר למחוץ את שאריות הכבוד שלו על הדרך, מה טוב.

חשבתי גם שנבקר את הקשישה הזו שכל פעם מספרת לי מחדש שפעם גם לא היה להם כלום, אבל היה להם הרבה אהבה והערכה למדינה ומה שהיא מייצגת, והיום גם את זה לקחו.

בטוח שנבקר את הזוג הזה שאין לו כלום, אבל תמיד מתעקשים לתת לי כוס מי ברז וביסקוויט מעופש שאני תמיד לוקח (גם אם לא אוכל) כי הבנתי שזה מה נותן להם איזושהי תחושה של ערך ומסוגלות שנעלמה להם מזמן.

אני רוצה שתסתכל לאנשים האלה טוב טוב בעיניים כשהם שותקים ואין להם כח אפילו לבכות.

אני רוצה שתסביר להם איך שנה אחר שנה אתה חונק את תקציב הרווחה, מעלה מחירים, לוקח מהם את שאריות הפירורים שנשארו להם, בעוד הממשלה הדשנה שלך מסתגרת במגדל השן שבנו לה הטייקונים ומפזרת נפיחות, סליחה הצהרות, לכל עבר.
אני רוצה שתסתכל להם בעיניים ותגיד להם שאין ארוחות חינם.

אני פה בשביל לזעוק את הזעקה שלהם, כל אותם אנשים שאתה והשרים המנותקים שלך רומסים על בסיס יום יומי, אנשים שכבר לא נשאר מה לקחת מהם ובכל זאת אתה ודומיך ממשיכים לנסות למצוא פירורים, אותם אנשים שעבורך הם רק כתם צבע אדום מתחת לקו של שטייניץ שלידו כתוב "קו העוני".

הרי בסופו של דבר, אנחנו רק מספרים, לא?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s