מת מפצעיו משה סילמן שהצית את עצמו בהפגנת המחאה החברתית

צוות טיוח לאומי מרכין ראש.

מאת הארץ

במכתב ההתאבדות כתב סילמן: "המדינה שדדה אותי". הוא אושפז עם כוויות ב-94% מגופו והיום הלך לעולמו לאחר כמעט שבוע מאז המעשה

משה סילמן, שהצית את עצמו בהפגנת המחאה החברתית בתל אביב ביום שבת האחרון, מת היום מפצעיו בבית החולים שיבא בתל השומר. אחרי המעשה, פונה סילמן לבית החולים איכילוב כשהוא פצוע קשה וסובל מכוויות ב-94% מגופו. מאיכילוב הוחלט להעבירו לשיבא כשהוא מורדם ומונשם, לטיפול ביחידת הכוויות של בית החולים. בתחילה אושפז בטיפול נמרץ כיוון שלא היתה לו מיטה פנויה במחלקת הכוויות, אך לאחר מכן נמצא לו מקום והועבר לשם.

לפני שהצית את עצמו, חילק סילמן למפגינים סביבו ברחוב קפלן בעיר עותקים של מכתב שנפתח במלים "מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי. השאירה אותי חסר כלום". עופר, אחיינו של סילמן, סיפר אתמול כי מדובר ב"בן אדם שעבד כל החיים שלו. היתה לו חברה לשינוע. ביטוח לאומי התלבשו עליו והוא נשאר עירום מהמדינה הזו".

אחד ממשתתפי ההפגנה, יונתן סהר, סיפר ל"הארץ" כי עמד לצד האיש בעת שהצית את עצמו: "ראיתי אותו מהצד עם אש ביד, היה נראה כאילו הוא מדליק דפים. שמעתי מישהו צועק 'מה אתה עושה?' הוא שפך על עצמו בקבוק דלק ונדלק מיד. לא ידעתי מה לעשות, הייתי מטר ממנו". יוזם מחאת הקוטג', איציק אלרוב, היה גם הוא עד לאירוע. לדבריו, "בבת אחת פרצה להבה ענקית ועוברים ושבים כיבו את האש באמצעות בקבוקי מים".

משה סילמן נולד בארץ לפני 57 שנה לשרה וישראל. הוא לא נישא מעולם ואין לו ילדים. על כן נדחתה שוב ושוב בקשתו לסיוע בדיור ציבורי. במרוצת השנים הוא עבד בעבודות מזדמנות, ולאחר כמה שנים בארצות הברית, הקים עסק לשליחויות "מיקה שינוע", ולראשונה בחייו הפך יציב כלכלית ונכנס למחויבויות. לקראת סוף שנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, נפגע הענף וסילמן העביר את עסקיו לביתו, ברחוב יפת 15 ביפו. בהמשך התברר לו כי אזהרה על חוב קטן של הביטוח הלאומי נשלחה לכתובתו הקודמת, ברחוב יונה הנביא 18 בתל אביב, והוא לא היה מודע אליה.

סילמן עצמו תיאר את נקודת המפנה בחייו בשמונה באוקטובר 2002. אנשי המוסד לביטוח לאומי באו לעסק שלו ועיקלו אחת מארבע המשאיות ששימשה אותו בהובלות הסחורה, בגלל החוב שתפח ל-15 אלף שקלים. הוא אמנם שילם שליש מהחוב כדי להסיר את העיקול, אבל אז נדרש לשלם 1,200 שקלים על הוצאות הגרירה של המשאית. לטענתו, באותה עת המוסד לביטוח לאומי שבת והוא לא הצליח לשחרר את המשאית. השליחויות בוטלו, עסקיו התמוטטו והחובות הלכו ותפחו. חשבונות הבנק שלו, יחד עם החסכונות וביטוח החיים שלו עוקלו, וב-2005 הוא פונה מדירתו ועבר להתגורר עם אמו בבת ים.

גם בימי המשבר הזה, סילמן היה נחוש בצדקתו והאמין שבית המשפט יעמוד לצדו. יחד עם אמו שרה, הוא החליט לתבוע את הביטוח הלאומי. השניים טענו שנגרמו לו נזקים של שמונה מיליון שקלים בגלל העיקול ודרשו פיצוי. אלא שכדי להגיש את התביעה, נדרש סילמן לשלם אגרה לבית המשפט. הוא ביקש פטור, אך נענה בשלילה והתביעה נגנזה לבסוף. בביטוח הלאומי טענו אז כי "התביעה מופרכת", ורשם בית המשפט חגי ברנר טען אף הוא ש"סכום התביעה מופרך על פניו וכמוהו הניסיון לקשור קשר סיבתי בין מחדליו של המוסד לבין הנזק שנגרם לסילמן". ברנר כתב עוד כי "המקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת להגשת תביעה מוגזמת על פניה, תוך ניצול העובדה שמבוקש פטור מאגרת התביעה". סילמן ערער על החלטה לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם גם הערעור נדחה ב-2010.
מכתבו של משה סילמן.
בניסיון להישאר עם הראש מעל למים החל סילמן לעבוד כנהג מונית, אך הוא התקשה להתפרנס בכבוד מהמקצוע. בתצהיר שצירף לתביעת הנזיקין שהגיש, הוא כתב כי ב-2007 הרוויח בסך הכל 4,150 שקלים, ובשליש הראשון של 2008 5,525 שקלים בלבד, וצירף לכך אסמכתאות. עם הידרדרות מצבו הכלכלי שוב, חשבון הבנק שלו עוקל ועמו כל חסכונותיו, לרבות תוכניות החיסכון וביטוח החיים. מכל רכושו נותרה המונית הישנה. חובותיו נאמדו כעת כבר במאות אלפי שקלים.

לא יגיע שוב לרחוב

אמו של סילמן, שהיתה ערבה לחובות של בנה, הפכה אף היא חסרת כל. כדי לא להפסיד את הדירה שבבעלותה, היא העבירה את הבעלות עליה ללא תמורה לשתי בנותיה. על כך כתב הרשם ברנר: "מי שנוהג בדרך זו של הברחת רכוש, אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה שלא נותרו בידו אמצעים כלכליים למימון אגרת תביעה". את התצהיר חתם במלים הבאות: "דחיית בקשתנו, בהתחשב במאזן הנוחות והאינטרסים, יביא בעצם לסיומו של מאבקנו המשפטי בלא שנוכל לקבל את יומנו בבית המשפט ולהציג את טיעונינו ולעמוד על זכויותינו… כך ניוותר כשאנו צועקים במר לבנו זעקה ברורה אחת: ‘אין לנו כסף, אין לנו צדק ואין לנו בית – מוטלים אנחנו לגורלנו לבד'". לבסוף, לפני כשנתיים, מתה האם שרה. דירתה עוקלה בכל זאת, וסילמן נדרש לפנותה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הוא מצא את עצמו ברחוב.

לאחר דחיית ערעורו ומות אמו, החל להידרדר גם מצבו הבריאותי, הפיזי והנפשי, והוא אף אושפז לכמה ימים בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר כמה אירועים מוחיים שעבר, הוא החליט לעבור לחיפה, כשהוא נשען על קצבת נכות של 2,300 שקלים. "הציעו לו לגור בחיפה ולכן הוא עבר", מסביר הגיס עמרם. "לא היה אכפת לו כבר איפה, העיקר לגור".

בשלב הזה, מצבו הבריאותי כבר לא אפשר לו לעבוד. הוא חיפש עבודה בעמותות שונות בחיפה, אך ללא הצלחה. רישיון הנהיגה שלו נשלל לצמיתות בגלל מצבו הבריאותי, ולכן נמנע ממנו לעסוק בתחום היחיד שהכיר – נהיגה. מנגד, הביטוח הלאומי אישר לו רק 50 אחוזי אובדן כושר עבודה, ולכן קצבתו היתה מוגבלת. אברי רביב , שבילה עמו במשרדי הביטוח הלאומי לא אחת, מספר: "כמאמר הקלישאה, הכתובת היתה על הקיר. סילמן איים לא אחת בפניהם שיתאבד. הנציגה של הוועדה הפסיכיאטרית שם אמרה לי שמי שמאיים לא מתאבד".

לפני כשנה, עם פרוץ המחאה החברתית, הוא החל להשתתף בקביעות בכל אירוע והפך לדמות מוכרת בקרב קהילת פעילי המחאה הקטנה והאינטימית של חיפה. את שגרת יומו העביר סילמן בניסיונות למצוא עבודה, בהמתנות אינסופיות בתורי קופות החולים ובניסיונות להילחם במשרד השיכון כדי לקבל סיוע בשכר דירה. הוא הגיש ארבע בקשות כאלה באמצעות עו"ד בקי כהן-קשת, שנדחו על הסף בטענה שהיתה בבעלותו בעבר דירה ואין לו ילדים.

כשנודע על האסון, התחוור לכולם מדוע לא ראו את פניו כתמיד בהפגנה החיפאית שהתקיימה במקביל לאחותה הגדולה בתל אביב. בשבוע הבא הוא היה אמור לפנות את הדירה שבה התגורר בחינם בזכות סיוע מחבריו. לא אחת הוא אמר לחבריו בחיפה שלרחוב הוא לא יגיע שוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s