המדינה מראה לי את הדלת החוצה בגלל אחוז אחד

נתקבל במייל מאת: D

מעולם לא חשבתי שאגיע למצב שאני נמצא בו. אם מישהו היה מגלה לי את העתיד לפני שנים הייתי מעדיף לסיים את חיי בקפיצה ממפלי הניאגרה במקום לעבור בשבילי הגיהנום הנקראים מוסדות המדינה של ישראל.

אני גבר גרוש בן 56 אזרח ישראלי, יליד הארץ, שרתתי בצבא והשתתפתי במלחמת שלום הגליל, עשיתי מילואים ואני תושב חוזר.

לאחר שהות ארוכה מאד בחו"ל חזרתי לארץ בתחילת 2006. איך שהתייצבתי בשערי ממלכת הביטוח הלאומי הודיעו לי חגיגית שזכויות התושב נשללו ממני לאחר שנות היעדרות ושלחו אותי לתקופת המתנה בת שנה. לא התווכחתי אתם ואמרתי לעצמי שכנראה זוהי קבלת הפנים הסטנדרטית שלהם לתושבים חוזרים, אחכה שנה, לא יקרה כלום….
זוהי היתה רק ירית הפתיחה.
במקביל התחלתי לחפש עבודה ולא מצאתי דבר וחצי דבר במקצועי המיוחד. לכן משרד הקליטה שלח אותי לעבוד כמוקדן לילה עבור 2000 ש"ח בחודש. אחרי 3 חודשים עזבתי את העבודה והמשכתי לחפש עבודה שממנה אוכל להתפרנס בכבוד. התגוררתי עם אימי וחייתי על חסכונותי.

בתחילת 2007 נפרץ לי הדיסק בשתי חוליות בגב תחתון ואובחנתי כמי שסובל מ"סאייטיקה" – דלקת שורשית עצבית אשר מקרינה גם לרגל. הכאבים היו בלתי נסבלים (מסוג הכאבים שכואב אפילו כשמשתעלים) שלא לדבר על מגבלות תנועה. עדיין חשבתי שאסתדר בכוחות עצמי ואיכשהו משהו טוב יקרה לי במדינה שחזרתי לחיות בה.
עברתי כל מיני טיפולים שלא עזרו כלל וקיבלתי מספר הזרקות לעמוד השדרה שעזרו בדיוק לכמה ימים. המשכתי לחפש עבודה אך יחד עם זאת הבנתי שגופי בוגד בי והוא לא כיתמול שלשום, וכי איבדתי את כושר התנועה וכי אני לא יכול לבצע עבודה הכרוכה במאמץ גופני כלשהו אפילו ישיבה ממושכת.

כל אותו זמן התנהלה נגדי מערכה מטורפת של גרושתי בחסות מוסדות המדינה: בית המשפט לענייני משפחה, הרווחה, והמשטרה אשר כללה תלונות שוא במשטרה, עימותים בנושא הסדרי ראיה וכן הלאה אשר גרמו לי מתח תסכול וצער רב. בתקופה זו כל חסכונותי התדלדלו ובוזבזו לריק על עורכי דין ובתי משפט ועל מחיה שוטפת אך עדיין לא ביקשתי עזרה מאף אחד, למעט עזרה בשכר דירה מעמידר כמובן שנדחיתי על הסף בתואנה שאין להם קטגוריה בשבילי.

עכשיו מגיעה מכת בכורות:
בסוף שנת 2010 , לאחר התמודדות מבישה בבית המשפט למשפחה שבה נגזלו הסדרי הראיה שלי בעקבות צו הגנה שקרי שהוגש נגדי הובהלתי לילה אחד למיון עם כאבי בטן חזקים. לא ידעתי מה יש לי מכיוון שלא היו לי סימנים מקדימים. מצבי היה קריטי. בניתוח חירום נכרת חלק מהמעי הגס לאחר שנפרץ בו חור כתוצאה ממחלת הסעיפים (דיוורטיקוליטיס) שעד אז לא ידעתי כי אני חולה בה. זהו מצב נדיר מאד מכיוון שהמחלה הזאת נותנת אותותיה שנים לפני שזה קורה ולי לא היו שום סימנים.
יצאתי מבית החולים כעבור שבועיים עם שקית ניקוז (סטומה)  התלויה על הבטן.
כעבור 3 חודשים נכנסתי לניתוח שני שבה נעשה ניסיון להשיק את חלקי המעי הכרות ולהוצאת הסטומה.
חודש חודשים הרגשתי טוב אך אחר כך החלו כאבי בטן חזקים מלווים בעצירויות ושילשולים וסיבוכים כתוצאה מהניתוח ובנוסף התפתחו מספר בקעים באזורי הצלקת הניתוחית. מספר פעמים הגעתי למיון עם חסימות. באותה עת הלחץ הנפשי גבר שכן גרושתי הגישה נגדי צו מאסר בהוצאה לפועל בגין חוב של 2000 שקל, ורכבי עוקל. מצבי לא עניין אף פקיד בהוצאה לפועל: שלם או שתלך לכלא!
בשלב זה הבנתי לצערי כי כלו כל הקיצים, לא אוכל עוד לעבוד במצבי, ואין באפשרותי עוד לעזור לעצמי וכי אני זקוק לעזרת המדינה.

ב-2011 הגשתי תביעת נכות לביטוח בלאומי מצויד בעשרות מסמכים רפואיים, בדיקות, טופסי שחרור מבתי חולים וחוות דעת של רופא תעסוקתי אשר המליץ בשל מספר בעיות רפואיות על 77% אחוזי נכות.

הוועדות הראשונות היו ספק בדיחה ספק קרקס: יושב לו אורטופד ומלגלג עלי במבטא רוסי כבד שיש לי יותר מידי תלונות ואין מקום בדף (המכיל 3 שורות!) למלא אותן. הפנימאי רושם מספר מילים וכשאני מבקש לשטוח את תלונותי הוא אומר לי לעשות זאת בוועדות הבאות. 3 דקות הקדיש לי לא יותר.
היחידה שהקשיבה לי באנושיות נדירה היתה העובדת הסוציאלית הצעירה הממונה על וועדת אי כושר אשר שוחחה איתי כ-20 דקות.
תוצאות הוועדות: וועדת אי כושר קבעה כי אינני יכול לעבוד בשום עבודה אך לא עברתי סעיף רפואי אשר נקבע על 36%. נפנפו אותי ללא בושה. על התקופה בה הורכבה לי סטומה (3 חודשים בתחילת2011) אושרה לי קיצבה של כמה מאות ש"ח אשר נשללה ממני בגלל חוב.

הגשתי ערער. שוב הגעתי לוועדות שהיו מגוכחות וקומיות יותר מהקודמות: רופא פנימאי בודק אותי עם סטטוסקופ (כמי שיש לו שפעת?), ואורטופד מקיש על הרגל עם כפית אוכל, וצועק עלי שאינני מתכופף מספיק. בזיון. השפלה. בושה. על סמך בדיקותיהם השטחיות, הספק רופאים האלו קובעים לשבט או לחסד אם בן אדם יקבל כמה גרושים למחיה או אפילו זה לא. הרגשה קשה ומבזה…מנסים למנוע, במקום לנסות לעזור…מנסים לבטל במחי יד סבל של שנים…והגרוע מכל, מתעלמים בכוונה תחילה מתיק עב כרס שבו היסטוריה רפואית למכביר.
בסופו של התהליך המביש וועדת הערער קבעה לי 59% אחוזי נכות- שמעתם נכון….עד כמה שזה נשמע מתסכל….אחוז אחד מתחת ל-60% שהוא הסף לזכאות לגמלה עלובה בסך 1200 ש"ח. אחוז אחד!

מצבי הנוכחי: פרט לבעיות הבריאותיות, לכאבים, לבדיקות הרפואיות, אני גר אצל אימי- קשישה בת 84 בדירה שכורה. נשען עליה…מכביד עליה… ברשותי רכב ישן אשר עוקל ע"י ההוצאה לפועל. הרכב לא זז מהרחוב ומשמש אותי רק לראות את ילדי. אני צורך כמות גדולה של תרופות ומשככי כאבים.
אין לי ממה להתקיים ובגלל הרכב המעוקל אני לא זכאי אף לאבטחת הכנסה. אני בחובות לבנקים, הוצאה לפועל, וכרטיסי אשראי. אין לי מושג מה אעשה בחודש הבא…אין לי גם יכולת נפשית להתמודד עם כל הקשיים. פעם הייתי בן אדם שתמיד הסתדר בכוחות עצמו ולא הזדקק לאיש. היום אני אדם חולה, מחזר על הפתחים, מבקש את עזרת המדינה בקצבת נכות עלובה והמדינה מראה לי את הדלת החוצה בגלל אחוז אחד. אנטומיה של יאוש….

מחשבה אחת על “המדינה מראה לי את הדלת החוצה בגלל אחוז אחד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s