מקבלת קיצבה, נתמכת ע"י ההורים, הורים שכבר לא גומרים את החודש

נתקבל במייל מאת אפרת 

בגיל עשרים ושלוש, אחרי צבא בשטחים, מכללה, עבודה טובה – וכל זאת למרות בעיה מולדת במפרקים שגוררת מגבלות וכאבים –  חליתי במחלת הכאב הכרונית פיברומיאלגיה.

תוך שלושה חודשים עברתי מתפקוד מלא לטלפון להורים שיבואו לארוז את הדירה, אני חוזרת הביתה – הולכת בקושי רב, כל צעד כאבי תופת, מתפרקת מכאבים בלי הפסקה ועם נדודי שינה קשים. לא מתפקדת בעליל.

עברו שנתיים עד שצברתי אומץ והבנתי שאין ברירה, אני חייבת לפנות לביטוח לאומי, ההורים גם ככה על הקצה כלכלית והמחלה לא הולכת לעבור וזאת למרות הסטיגמה הקשה לגבי פניה לקבלת קצבה – פרזיטיות, עצלנות, רמאות, מה לא.

סיבוב ראשון – ערימות של טפסים,  וועדות. מגיעה בכאבים קשים כמובן, מחכה מסוחררת בתור. מתח נוראי, אטימות, בתחילת הוועדה כבר מבקשים שאחתום בסוף הדף, לפני שכתבו מילה. בודקים אותי פיזית כלל לא בעדינות מה שגורר שבועות של כאבים. ההרגשה בוועדה שלא מקשיבים בכלל ורק מנפנפים לבא בתור.
תוצאה – 28% = כלום (לשלוח אותי ללימודים מטעמם אי אפשר היה עקב המצב הפיזי הקשה).
תוצאה נוספת – ערימות של בכי ויאוש וכאבים קשים מהמאמץ להגיע ומהבדיקה.

סיבוב שני – הערעור, יחד עם העובדת הסוציאלית המקסימה שליוותה אותי. לה לא נתנו לפתוח את הפה, ביקשו שתצא מהחדר, בדקו פיזית (הזכרתי שהבדיקה שעברתי כלל לא מתאימה למחלות מהן אני סובלת?).
תוצאה – 30%. וואו. יופי. = כלום.
שוב שבועות להתאושש.

במשך שנה וחצי לא הסכמתי לשמוע על ביטוח לאומי שוב. למה לזרוק את האנרגיות המעטות שלי על החלאות האלה? עדיף להתמקד בטיפולים ובלנסות להוציא משהו מהחיים האלה. מצליחה לעבוד טיפטיפונת מהבית – עד 1,000 בחודש, 10,000 ש"ח בשנה. אי אפשר לחיות מזה. צריך לצבור אומץ ואת מעט הכוחות ולצאת לעוד סיבוב.

סיבוב שלישי – הפעם עם עורכת דין. הפעם מתייחסים יחסית בנימוס, הזמן בוועדה מתארך מ-2-3 דקות ל-7 אפילו(!) מקשיבים לה ומקשיבים לי.
שולחים אותי לפקידת שיקום איזורית להערכה
חזרה לוועדה נוספת שלי עם העו"ד מול 3 שלהם.
תוצאה – 51% נכות, 60% אי כושר לצמיתות.
בפועל – 1,360 ש"ח בחודש.

ומהסכום הפעוט הזה אני נרגשת עד דמעות, וממנו אני גם משלמת לעורכת דין (שלזכותה יאמר שהיא מדהימה ורגישה ולקחה אחוזים מעטים),

ועם יכולת עבודה שמסתכמת בגג 1,000 ש"ח בחודש אני חיה. 2,300 ש"ח בחודש. איזה אידיוטית אני שאני מדווחת על העבודה, על זה לוקחים ממני 212 ש"ח דמי ביטוח לאומי. כן, כן.

ובחיים אני לא אערער מפחד שאני אפסיד את הסכומון הקטן הזה, 1,360 ש"ח בחודש.

עדיין זקוקה לעזרה פיזית מההורים, ולטיפולים ותרופות, הקניות על חשבונם ורק משתדלת לא לקחת מהם עוד, כי את החסכונות הם כבר סיימו וגם הם לא סוגרים את החודש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s