זה יכול להיות אבא שלי

עפרה רלוי, סלונה

בילדותי היה לי הכל, לא היה חסר לי כלום והיה אפילו המון. ביתנו היה עמוס משחקים, היינו הראשונים עם וידאו ועם כבלים, הורי חגגו את החיים. יש לי מן זיכרון כזה, שבכל פעם שהוריי היו לוקחים את אחי ואותי לקניון רמת גן היו קונים לי ברבי חדשה (ברבי עלתה הון באותם ימים). היה טוב. כשהייתי בת 14, נולדה לי אחות והנה אנחנו שלושה ילדים. זמן קצר לאחר מכן השתנה עולמינו לעד. באיבחה, כמו בשינוי סצנה בסרט איבדנו הכל. הימים הם ימי האינתיפאדה. עסקים גדולים כקטנים נופלים ואבי, עצמאי שסיפק מוצרים לאותם עסקים, היה כדג רקיק עבורם ולא קיבל מעולם את הכסף שהגיע לו עבור חודשים רבים של עבודה. הזיכרון, דרכים רבות לו. הוא מהתל ומתפתל ומראה לי קרעי זיכרונות. זכרונות של אבא מרוסק, מושפל. זיכרונות של אבא בוכה בפעם הראשונה. זכרונות של חיים בדוחק, מעבר דירות תמידי, והחשוב מכל, המצלק מכל – חיים בפחד. פחד מהדפיקה הבאה בדלת. הוצאה לפועל. זיכרונות של אמא ושלושת ילדיה מתחבאים בחדר כדי שלא יידעו שאנחנו בבית. זכרון של אחי, שמבין הדמעות הבנתי שלא הצליח לבקש מהם שלא לקחת את הרדיו טייפ שלי. רדיו טייפ של נערה בת 16-17. זכרון שלי מבקשת מחברה להלוות לי 1000 ש"ח כדי שלא ייקחו את המקרר. כי כאלו היו הסכומים. זכרון עמום של אבא שנעצר. זכרון של אבא שבוכה כי אין לו כסף לתת לבן שלו בצבא. זכרון של איש מבוגר שמחפש עבודה, כי על זה איש אינו חושב, כמה קשה זה לחפש עבודה כמבוגר. לזכרון יש את הדרך שלו. ומפה אני כבר לא צריכה להשתמש בו. 20 ומשהו שנה אחרי ואבא שלי, הגדול, החזק, השמח גם אם נוקשה, הפך לאדם מובס. הוריי עובדים לילות כימים כדי לסגור את החודש. דירה אין להם, ולא פנסיה. אבל אין טעם להתבוסס בזה כשההווה קשה כל כך גם כך. אבי כבר לא מסתיר מאיתנו כלום. אנחנו רואים אותו בוכה, רואים אותו מאוכזב ומושפל מהמדינה שהוא כל כך אהב (צריך לזכור שזהו הדור שלחם את כל המלחמות, שבזכותו אנחנו כאן) וכן, אני שומעת אותו אומר שוב ושוב כמה קל היה לנו יותר לו היה לוקח את חייו (אין זה המקום לעסוק בהורות, והאם זה נכון מצידו או לא, כך הם הדברים). אז לכל המלעיזים, לכל אלו שחושבים שסיפורו של משה סילמן הוא סיפור אישי, ושיש לו בעיות אחרות שגרמו לו לנסות להתאבד, ומי בכלל מתאבד בגלל כסף? ולמה דווקא בהפגנה? אני רוצה לומר, בלב שבור, בעיניים שלא ראו שינה מאז אותו מקרה – זה בקלות יכול היה להיות סיפורו של אבא שלי! חוסר האונים של אדם שאיבד הכל ואינו יכול לפרנס עוד אינו ניתן לתפיסה עבור מישהו שלא חווה זאת. ואנא, אל תתיימרו להבין, או לחשוב אתם מבינים. אי אפשר. זו תבוסה ,השפלה וקיצוניות שאין לה אח ורע. יש לי אבא שבור, ואני רוצה אותו חי. ואז הבנתי. הבנתי שהמאבק הוא לא רק עבור הדור הצעיר, אנחנו צריכים להלחם גם עבורם. עבור משה סילמן ואבא שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s