גם כן ביטוח

פיבי

מדי חודש בחודשו מופרש ממשכורתם של אנשים עובדים סכום מסוים המועבר לביטוח הלאומי. הוא מיועד לשמש למקרה שחלילה נחלה ולא נוכל להמשיך לעבוד. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע למצב של תלות ושל אובדן כושר השתכרות, אבל כולנו ריאליים ויודעים שדבר כזה עלול לקרות, ולכן אנחנו משלמים את המס הזה בחפץ לב, פחות או יותר, מאחלים לעצמנו שלעולם לא נזדקק, וממשיכים הלאה.

אבל מה קורה כשכן צריכים?

אני חולת סוכרת מגיל 17.5. עד גיל 21 לא הייתי מודעת לזכויותי בביטוח הלאומי, ואז תבעתי אותם וקיבלתי סכום קטן רטרואקטיבית וקיצבה זמנית עד לבדיקת הזכאות בפעם הבאה. קיבלתי גם סל שיקום מקצועי שלא צלח מסיבות של אבחון מקצועי לא מתאים (חלקית זה היה באשמתי, מודה, סוגיות אחרות העסיקו אותי באותן שנים ואליהן נגיע בהמשך).

עם הזמן, לא רק שלא היה שיפור במצב הסוכרת שלי, אלא שהיא הפכה פחות ופחות מאוזנת והתפתחו סיבוכים. התגלו שינויים סוכרתיים ברשתית בשתי העיניים ונאלצתי לעבור טיפולי לייזר קשים וכואבים שלא הצליחו לתקן את הנזקים. ביולי 2007 עברתי ניתוח בעין ימין. עין שמאל אמורה להמשיך בטיפולי הלייזר שביכולתם למנוע מהמצב להחמיר.

מספר חודשים לאחר מכן, ביש גדא שכמותי, שברתי את רגל שמאל. זה לא התחיל כשבר, והאבחון המדויק נעשה לאחר מספר חודשים שבהם צלעתי מרופא לרופא והם כולם ניסו לבדוק מה לעזאזל הבעיה. בחודשים האלה הלכה העצם והתפוררה ונוצר בקרסול מפרק מדומה, ולבסוף הפתרון היחיד היה ניתוח שבמהלכו נוסרה החוצה העצם המיותרת ועצם הקרסול נשברה מחדש ואוחתה באמצעות ברגים עד מתחת לברך. מדובר היה בתהליך ארוך וכואב. אחרי הניתוח יצאה הסוכרת שלי מאיזון ואושפזתי בטיפול נמרץ לכמה ימים. יצאתי משם כשגבס מפאר את רגלי השמאלית, לביתי נטול המעלית שבקומה הרביעית ושם נשארתי חודש וחצי עד שהוסר הגבס והתחיל תהליך הפיזיותרפיה שגם הוא היה לא קל. מטבע הדברים, במשך כל התקופה הזו לא עבדתי והתקיימתי אך בקושי מקיצבה זעומה בסכום של כ-1100 שקלים בחודש. אל תשאלו אותי איך הסתדרתי. אין לי מושג.

כשכל זה היה-בערך-מאחורי, הגשתי במוסד לביטוח לאומי תביעה להכרה בהחמרת המצב. כל בר דעת יסכים איתי שהמצב, אכן, החמיר. לא כך ביטוח לאומי. הם טרטרו אותי מוועדה לוועדה, כשבכל אחת מהוועדות דיברו איתי אולי חמש דקות מזכירת הועדה, רופא שעושה חלטורות מהצד ואולי עוד מישהו שלא ברור לי מה תפקידו בכוח. מקץ כמה חודשים קיבלתי מכתב המבשר לי על תשלום סכום חד פעמי של אלפי שקלים בודדים ועל ביטול זכאותי לקצבה.. לא איבדת את כושרך להשתכר, הודיע לי המכתב בלקוניות, תביעתך נדחית.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

בהתחלה אמרתי, אוקיי. אל תעשו לי טובות. לא רוצים? לא צריך. אני אחפש עבודה לבד. קחו את הקצבה שלכם ותיחנקו איתה. אני כבר אסתדר.

התחלתי להתרוצץ בראיונות עבודה, אבל זה לא היה קל. כבחורה נטולת תואר או הכשרה מקצועית אחרת, העבודות שהוצעו לי היו מבזות במקרה הגרוע, או במקרה הטוב בלתי מתאימות ליכולותי ולמגבלותי הרפואיות. מאז הניתוח בעין אני לא יכולה לשבת מול מחשב לאורך זמן, עבודות שכרוכות בעמידה ממושכת, כמו למשל מוכרת בחנות בגדים, לא מתאימות לי בעקבות הניתוח ברגל שמאל, ומצב הסוכרת שלי דורש ארוחות בזמנים מסודרים וקבועים, מה שלא מתאפשר בכל מקומות העבודה.

כשכן מצאתי עבודה בפרוייקט זמני שאמור היה להמשך חודשיים וחצי, עברו בדיוק שלושה שבועות עד שהייתי בבית חולים. אולי אני מגזימה, וכל אחד יכול לחטוף שפעת ואפילו דלקת ריאות. אחרי הכל, זה היה בחודשי החורף. אבל לא כל אחד יגיע לטיפול נמרץ, וזה בדיוק מה שקרה לי, כי השפעת הזו הוציאה את הסוכרת שלי מאיזון והתפתחה חמצת סוכרתית, שהיא מצב מסכן חיים במידה והוא אינו מטופל מיידית. אחרי שבוע בבית חולים ועוד כמה ימים בבית, חזרתי לעבודה וכמה מפתיע, הודיעו לי שדרכינו נפרדות, חודש וקצת לפני שנגמר הפרוייקט.

לא היתה לי ברירה. חזרתי לביטוח לאומי כמו ילדה טובה, הגשתי להם מסמכים וביקשתי שישקלו שוב את זכאותי לקבלת קצבה.

ושוב ההליכים המסורבלים, ושוב ועדות שהפעם נאלצתי לאסוף שקל לשקל כדי להגיע אליהן באוטובוסים. לא אגזים אם אומר שבחודשים מאז ועד עכשיו חייתי מהיד לפה, בלי הכנסות, הוראות קבע בבנק התחילו לחזור. חשבונות חשמל, מים, טלפון , הלוואה מהבנק שלקחתי בתחילת השנה – לדבר מכל אלה לא היה כיסוי. נכון, גרתי אז עם אמא שלי בדירת עמידר שרשומה על שמה, זה חסך לי את שכר הדירה לפחות, אבל היא אישה לא מאוזנת בנפשה ובעלת ראיית מציאות לקויה, מה שגורם לה לא להתייחס לחשבונות כשהם מגיעים, לא לקנות אוכל, להתנהג לפעמים באלימות- פיזית ומילולית- ולגרום נזק לרכוש. על התרופות שלי, שמחירן מגיע לכמה מאות שקלים בחודש, אני אפילו לא מתחילה לדבר. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את הכמות שאני צריכה, ובנוסף לכך גם הוראת הקבע של קופת החולים חזרה, ככה שנוצר חוב והביטוחים שלי בוטלו. כפועל יוצא הפסקתי את טיפולי הלייזר שמצריכים טופס 17 והראייה שלי הוזנחה.

לביטוח לאומי כל זה לא הזיז. אחרי ששוב הריצו אותי מועדה זו לאחרת, הגיע אלי מכתב המודיע לי שתביעתי נדחתה. היתה לי תקופה של 30 יום לערער על ההחלטה, אבל את המכתב מצאתי במקרה אצל אמא שלי, שלקחה אותו ו"שכחה" לספר לי שהוא הגיע, וכך שלושים הימים תמו חלפו להם.

בנתיים התחלתי לעבוד בחצי משרה. הרווחתי סכום מצחיק של 2000 שקלים בחודש בממוצע, הייתי תקועה בבית של אמי חולת הנפש שמסרבת לקחת את התרופות שלה, (ועל הבית, שהוא כאמור דירת עמידר, יש צו פינוי ל-23 באוגוסט) נאלצתי להעזר בחברים כדי לממן את התרופות שלי וחישבתי את קצי לאחור.

3 מחשבות על “גם כן ביטוח

  1. עם כל סיפור מתחזק אצלי הרושם שביטוח לאומי רוצים את המבוטחים שלהם בריאים, או מתים. הטרטור הזה של הזכאים, זו לא סתם ביורוקרטיה, זו מדיניות התשה! מנוולים!

  2. הם בועטים בך כשאת למטה. כשאין לך כוח להאבק. במקום לעזור, מערימים קשיים. האבסורד הוא שיש אנשים שלכאורה אין כל הצדקה לאשר להם קצבאות, אבל בגלל שלהם יש את הכוח הפיזי והנפשי למאבק עם הגוף המסורבל, האטום, הכל כך לא הוגן הזה, הם אלה שלבסוף מקבלים את הכספים שמגיעים לאלה אשר קולם אינו נשמע.

  3. אישה יקרה,
    לאגודה לסוכרת נעורים יש עובדת סוציאלית, שבוודאי תוכל לעזור ולייעץ, או לפחות להפנות אותך לגורמים המתאימים, או לעורך דין שמטפל במקרים קשים כמו שתיארת. בבקשה, תפני אליהם. את עושה לעצמך נזק שאת לא מטפלת בסיבוכים, במיוחד שעלייך לטפל גם באמך החולה. אני מכירה את זה כי אני גם סוכרתית. בבקשה תיעזרי במישהו מקצועי.
    רק בריאות!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s